עתירה מינהלית כתובענה ייצוגית נגד מנכ”לית משרד התחבורה, אגף הרישוי במשרד, כאן – תאגיד השידור הישראלי והכנסת, לגבי חוקיות החיוב ב”תשלום הנוסף” לאגרת רישוי רכב מנועי; היקף התביעה לחברי הקבוצה: 900 מיליון ₪

ביום חמישי, 11.7.2019, דיווחתי בחלון המבזקים של אתר זה: הוגשה (11.7.2019) תביעה (ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית) נגד אגף הרישוי, משרד התחבורה, כאן – תאגיד השידור הישראלי וחשבות הכנסת, לגבי חוקיות החיוב ב”תשלום הנוסף” לאגרת רישוי רכב מנועי: “מבוקש לקבוע כי החיוב וגבייתו עבור התאגיד והעברתו ע”י המדינה לתאגיד – אינו כדין” וכן להורות על השבת החיוב שנגבה בשנתיים האחרונות”; היקף התביעה לחברי הקבוצה: 900 מיליון ₪.

רק שלושה ימים לאחר מכן פורסם הנוסח המלא של כתב הטענות בתביעה זו ועיקריו מובאים כאן.

המשיבים-הנתבעים בתיק זה הם:

+ מדינת ישראל באמצעות אגף הרישוי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים [באמצעות פרקליטות המדינה (אזרחי)];

+ “כאן” – תאגיד השידור הציבורי הישראלי;

+ קרן טרנר אייל בתוקף תפקידה כמנהלת הכללית של משרד התחבורה והבטיחות בדרכים [באמצעות פרקליטות המדינה (אזרחי)];

+ הכנסת [באמצעות היועץ המשפטי לכנסת].

התובע בתיק זה הוא יאיר שלום שירין, בעל רכב פרטי, מונית מסוג מרצדס-בנץ.

כאמור, מדובר במקרה זה בעתירה מינהלית כתובענה ייצוגית. העתירה המינהלית היא בשל “אי מתן מענה ענייני במועד לפנייה מהווה על-פי דין ‘החלטה של רשות’, אשר בית-המשפט המחוזי לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעתירה בגינה”.

התובענה הייצוגית היא בגין כך שהמבקש וכל בעל רכב מנועי (שאינו מוחרג) שחוייבו לשלם ושילמו בשנתיים האחרונות מה שמוגדר בתביעה כסכום נוסף בשל כל אחד מכלי הרכב שברשותם. “התשלום הנוסף נגבה פר רכב ולא פר בעלים. בישראל היו בתקופה הרלבנטית כ- 3.2 מיליון כלי רכב מנועי שאינם מוחרגים ובהפחתת קבוצת בעלי הפטור האישי, כ- 2.8 מיליון כלי רכב חייבים בתשלום”.

חברי הקבוצה המיוצגת החייבים בתשלום הם “בעלי למעלה מ- 2.8 מיליון רכבים מנועיים (שאינם נמנים על הסוגים המוחרגים) ששילמו בשנתיים האחרונות, עבור כל אחד מרכביהם, אגרת רישיון רכב, לרבות הסכום הנוסף”.

בכתב הטענות נאמר בין היתר כי לדעת העותר-המבקש, “קביעת שיעורו של התשלום הנוסף [ע”י המנהלת הכללית של משרד התחבורה], פירסומו ברשומות, גבייתו על-ידי משרד התחבורה והעברתו לתאגיד השידור הציבורי הישראלי לא היו, ואינם, כדין”.

לדברי העותר-המבקש, בעל רכב מנועי (למעט מה שהוא מכנה סוגים מוחרגים ושאינו נמנה על קבוצת הנהנים מפטור אישי דוגמת נכים), חייב בתשלום “והמבקש לקבל או לחדש רישיון לרכבו ומשלם לשם כך את האגרה הקבועה בתקנות התעבורה, נדרש לשלם לשם, עפ”י תקנות התעבורה, כחלק מאגרת הרישיון, סכום נוסף לאגרה, המוגדר בפקודה ‘תשלום נוסף’. על פני שובר התשלום אין מצויינת העובדה שהסכום הנגבה כולל את הסכום המוגדר בחוק ‘תשלום נוסף’.”

בהמשך כתב הטענות נאמר ש”[…] הפקודה מורה כי סכום התשלום הנוסף נגבה עבור תאגיד השידור הציבורי ומועבר אליו ע”י משרד התחבורה. סכומו המצטבר של התשלום הנוסף מהווה חלק נכבד מתקציב תאגיד השידור הציבורי הישראלי בגין השירות שהוא מספק לציבור – שידוריו”.

עוד נאמר בכתב התביעה כי “[…] על-פי דין נכון להיום, כל האגרות בגין בעלות על מקלטי רדיו וטלביזיה ו/או צריכת שידורי רדיו וטלביזיה בישראל – בוטלו. התוצאה היא שהיום תשלום החובה היחיד בגין בעלות על מקלט ו/או צריכת שידורי הרדיו והטלביזיה של התאגיד – הוא התשלום הנוסף שאזרח משלם, אם איתרע מזלו וברשותו כלי רכב מנועי שאינו מוחרג”.

“[…] המבקש טוען כי לא יכול להיות ספק ששורת ההיגיון וחוש הצדק מחייבים שהתשלום הנוסף צריך להיגבות מהמשלם בגין בעלותו על מכשיר הקולט שידורים אלקטרוניים, כגון רדיו או טלביזיה, ו/או צריכת שידורים כאלה שמפיק ומפיץ תאגיד השידור הציבורי. שורת ההיגיון וחוש הצדק מחייבים כי זה יהיה הקריטריון.

“ברם, במצב המשפטי הנוכחי נותקה הזיקה בין בעלות במקלט ו/או צריכת השידורים – לבין חובת התשלום.

“במקום זאת יצרה הפקודה, בחוסר סבירות קיצוני, קריטריון אחר, מלאכותי במובהק: זיקה בלעדית בין חובת התשלום לבין עניים-שלא-ממין-העניין: הבעלות על רכב מנועי”.