סגן נשיא בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה תביעה של פרטנר נגד משרד התקשורת להשבת תמלוגים שנגבו על-ידו בגין הכנסות החברה מחלק “משירותי נדידה” בשנים 2006-2013

כבוד השופט יעקב שפסר סגן נשיא בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה תביעה [ת”א 25158-08-13] של חברת פרטנר תקשורת נגד משרד התקשורת להשבת תמלוגים שנגבו ע”י המשרד בגין הכנסות פרטנר מחלק “משירותי נדידה” בשנים 2006-2013. השופט חייב את פרטנר לשלם הוצאות לנתבעת בהיקף 140,000 ₪.

להלן קטעים מתוך פסק הדין מיום 7.11.2016 והחלטת ביניים שנתנה ב- 21.6.2015 [בקשה של פרטנר לגילוי ועיון במסמך ספציפי של משרד התקשורת]:

■ “התובעת הינה חברת תקשורת ישראלית המספקת שירותי תקשורת סלולרית ופועלת מכוח רישיון למתן שירותי רדיו טלפון נייד שניתן לה על-ידי המדינה. עד שנת 2013 גבתה המדינה מפרטנר תמלוגים בגין ‘שירותי בזק’ המסופקים על-ידה וזאת בהתאם לסמכות אשר הוקנתה מדינה בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ”ב – 1982 ובתקנות התקשורת (בזק ושידורים)(תמלוגים), התשס”א -2001.

■ “אחד השירותים שעל הכנסותיו גובה המדינה תשלומים מבעל הרישיון הוא בגין ‘שירותי נדידה’ לשיחות מחו”ל שמבצע המנוי של בעל הרישיון. ‘שירות נדידה’ הוא שירות המאפשר למנוי של בעל הרישיון לקבל שירותי רט”ן (רדיו טלפון נייד) מרשת סלולרית המופעלת ע”י חברת סלולר זרה, כאשר המנוי מצוי מחוץ לשטח הכיסוי הגיאוגרפי של הרשת של המפעיל הסלולרי שעימו התקשר (כלומר, מחוץ לגבולות המדינה) (…) הספק הזר אינו מכיר את המנוי הישראלי ואינו קשור עימו בהסכם אולם התובעת (וחברות סלולריות ישראליות אחרות) מתקשרת ב’הסכמי נדידה’  עם ספקי שירות זרים במדינות שונות והסכמים אלה מבטיחים כי הספק הזר יספק שירותי למנוי התובעת בעת שהותו במדינה הזרה.

■ “כחלק מ’הסכם הנדידה’ ומכיוון שאין קשר חוזי ישיר בין המנוי הישראלי לספק הזר, מתחייבת התובעת לגבות מהמנוי תשלום עבור שירותי הסלולר שהספק הזר העניק למנוי ולהעביר את תמרת השירותים לספק הזר. החלק בתשלום שנותר בידי פרטנר לאחר קיזוז עבור השירותים לספק הזר מהווה את רכיב ההכנסה משירותי נדידה שבגינו מחוייבת פרטנר בתשלום התמלוגים למדינה.

■ “התובעת טוענת כי המדינה גבתה שלא כדין ובחוסר סמכות תמלוגים בגין שיחות ישירות מחו”ל. התובעת מבהירה כי הכוונה היא לשיחות קול (להבדיל משליחת מסרונים, גלישה במרשתת וכו’) שיוזם מנוי פרטנר בחו”ל (כאשר המנוי נמצא בחו”ל ומחייג את מספר היעד ישירות מהמכשיר הנייד שברשותו). התובעת מוסיפה כי היא אינה דורשת השבה של התמלוגים ששולמו בגין כל סוגי שירותי הנדידה, אלא רק בגין השיחות הישירות מחו”ל.

■ “פרטנר טוענת כי התמלוגים הם מס מיוחד המוטל על בעלי הרישיון מכוח חוק התקשורת והמדינה אינה רשאית לגבות מס או תמלוגים שלא בהתאם להוראת הדין המפורשת המסמיכה אותה לעשות כן. בהתאם, טוענת פרטנר, כי גביית התמלוגים בגין שירות הנדידה במקרה של שיחות ישירות מחו”ל אינה עומדת בתנאים הקבועים בחוק התקשורת (…) בהתאם, טוענת פרטנר, כי גביית התמלוגים בגין ‘שירותי נדידה’ לשיחות מחו”ל שמבצע המנוי של בעל הרישיון, נעשתה שלא כדין וכי המדינה מחוייבת בהשבת התמלוגים מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל”ט – 1979.

■ “לעמדת המדינה שוגה התובעת בטענתה לפיה שיחות ישירות של מנויי פרטנר בחו”ל אינן כרוכות בשימוש במתקן בזק של פרטנר בישראל וכי שירותי נדידה בשיחות ישירות מחו”ל ניתנים כולם ע”י ספק זר מחוץ לשטח מדינת ישראל.

■ בין היתר נאמר בתשובת המדינה כי “טענות התובעת הועלו בשיהוי קיצוני לאחר שתים-עשרה שנים שבהן שולמו התמלוגים ע”י התובעת ללא כל הסתייגות או מחאה (…) יש לראות בתובעת כמי שויתרה על טענותיה ומושתקת מלהעלותן”.

פרשת המסמך שנכתב ב- 2000 ע”י סמנכ”ל בכיר באגף הנדסה ורישוי במשרד התקשורת

חברת פרטנר עתרה גם לגילוי ועיון במסמך ספציפי אשר נכתב בשנת 2000 ע”י חיים גרון סמנכ”ל בכיר באגף הנדסה ורישוי במשרד התקשורת “שבו הותוו קווים מנחים להתנהלות משרד התקשורת בנוגע לסיווג המונחים ‘פעולת בזק’ ו’שירות בזק’ עם חובת הרישוי ותשלום התמלוגים או מתן הפטור ממנה”.

המדינה התנגדה לגילוי המסמך: “הנתבעת מתנגדת למבוקש, זאת בטענה כי המדובר במסמך פנימי – התייעצות משפטית פנימית ועל כן טוענת לחסיונו ולהיעדר מחוייבות בחשיפתו. עוד טוענת הנתבעת כי אין המדובר במסמך מחייב אלא במסמך ששימש מעת לעת ולפי הצורך ככלי עזר שסייע בניתוח סוגיות רלבנטיות. הוא אינו מנחה בהכרח ואין המדובר במסמך מדיניות או הנחייה מנהלית”.

ב- 21 ביוני 2015 החליט השופט על גילויו של המסמך. “בעקבות כך הסכימו הצדדים כי מסמך הסמנכ”ל יוגש על-ידי המדינה בליווי תצהיר וכי התובעת תוכל לחקור את המצהיר”. המצהיר נחקר בבית-המשפט ב- 27.1.2016 ולאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים. “במסגרת סיכומי הצדדים טען כל אחד מהם כי פרשנותו של מסמך הסמנכ”ל תומכת בעמדתו. כמו-כן ביקש כל צד להסתמך על מסמך ההסכמות וטען כי הוא עולה בקנה אחד עם טענותיו”.

בהחלטת הביניים מיוני 2015 כתב השופט בין היתר כי “חוק חופש המידע אינו מקנה איפוא חיסיון על התכתבות פנימית של רשות ציבורית במסגרת הליכי גילוי מסמכים בהליך האזרחי כשהיקף זכות העיון הוא פועל יוצא מן הרלבנטיות של המסמך להוכחת עניינו של הפרט (…) לא מצאתי ממש בטענה הכללית המועלית לפיה המסמך הינו בגדר תכתובת פנימית ודעתי היא שאין בטענה האמורה כדי לשמש  אינטרס בר-הגנה מספק לצורך מניעה מגילויו (…) סבורני שיש במסמך האמור כדי לתרום לגילוי האמת ועשיית הצדק ומנגד אין בגילוי האמור משום פגיעה באינטרס מוגן כלשהו של הנתבעת“.

בפסק הדין ציין השופט כי “… ניתן לקבל את טענת התובעת כי המדינה נמנעה מלהעיד את עורך מסמך הסמנכ”ל וכי הדבר פועל לחובת המדינה”. בהמשך פסק הדין הוא כותב כי “אין מחלוקת כי המסמך אינו מתייחס ואינו מנתח את הסוגיה הספציפית שהעלתה התובעת ביחס לשיחות ישירות לחו”ל”.

פסק הדין

■ “סבורני כי דין התובענה להידחות” כותב סגן נשיא בית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

■ “התובעת מאשרת כי היא זו המעניקה את האפשרות למנוייה לקבל את השירות בחו”ל באמצעות המפעיל הזר. המסקנה המתחייבת מכך היא שגם במסגרת השיחות הישירות מחו”ל התובעת מעניקה למנוייה שירותי נדידה אשר ההכנסות מהם מחוייבות בתשלום תמלוגים שכן היא זו אשר נותנת את האשפרות לקבלת שירות רט”ן ע”י הלקוח”.

בהתאם לסכום התביעה במקור החליט השופט כי התובעת תישא בהוצאות המדינה בסכום של 150,000 ₪. ואולם, כיוון שהשופט קיבל את בקשת התובעת לגילוי מסמך הסמנכ”ל, הוא הפחית מסכום ההוצאות שנפסקו לטובת המדינה סכום של 10,000 בגין הוצאות בקשת הגילוי.

לצדדים זכות ערעור לבית-המשפט העליון בתוך 45 ימים מהמצאת פסק הדין.