נדחתה תביעה (ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית) של משרד עו”ד נגד 3 חברות תקשורת לגבי פערי מחירים גבוהים בשיחות בינלאומיות בין מנויים לבין לקוחות מזדמנים; כ”א מהן תקבל שכ”ט ב”כ בסך 20,000 ש”ח

בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה לאחרונה תביעה (ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית) שהוגשה ע”י טומשין את טומשין משרד עו”ד נגד שלוש חברות טלקום [ת”צ 25061-09-16]. שלוש הנתבעות היו: בזק בינלאומי בע”מ, סלקום תקשורת קווית (בנעלי 013 נטוויז’ן בע”מ) ו- 012 סמייל טלקום.

בפסק הדין כותבת בין השאר כבוד השופטת הדס עובדיה:

“המבקשת היא חברת עורכי דין והמשיבות הן שלוש מקרב חברות תקשורת המספקות בין היתר שירותי שיחות בינלאומיות. עניינה של הבקשה לאישור תובענה כייצוגית שלפניי הוא בטענת המבקשת כי כל אחת מהמשיבות גובה מלקוחותיה המזדמנים – שאינם נמנים על מנוייה, מחיר לדקת שיחה, עפ”י תעריפים הגבוהים בהרבה מתעריפי השיחות שנקבעו על-ידי כל אחת מהמשיבות למנוייה.

“לפי הנטען,  אין כל הצדקה עניינית לפער גדול כל כך  במחיר ללקוחות השונים. תעריפי השיחות ללקוחות המזדמנים הם לפיכך, בלתי סבירים, בניגוד להוראות סעיף 17 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ”ב – 1982.

“בנוסף נטען כי התנהלות המשיבות מפרה את הוראות סעיף 87.12 ברישיון המשיבות”.

חוות דעת שצורפה לתביעה

לבקשת אישור התביעה כתובענה ייצוגית צורפה חוות דעת הכלכלן ד”ר מאיר אמיר. “לפי החוות הדעת אין הבדל משמעותי בעלויות מתן שירות השיחות של מנויים מסוגים שונים, ולפיכך לא אמור להיות הבדל משמעותי בתעריפים למנויים רשומים או ללקוחות מזדמנים, ואין כל הצדקה כלכלית לפער התעריפים בין שני סוגי הלקוחות”.

“לצורך חוות הדעת הניח ד”ר אמיר שהתעריף שנגבה מהמנויים סביר. לדעתו, גביית סכום הגבוה משמעותית מהתעריפים למנויין אינה סבירה והיא מגלמת רווחים מופרזים של המשיבות. חוות הדעת קובעת גם מהו התעריף המירבי שלשיטת מומחה המבקשת יכול להיחשב כמחיר סביר לגבייה מלקוח מזדמן”.

עמדת המאסדר – משרד התקשורת

ההליך התנהל בחלקו בפני שופטת אחרת. בהסכמת באי כוח הצדדים היא היפנתה שאלות לקבלת עמדת הגורם המאסדר במשרד התקשורת. בנוסף היא הורתה על העברת פרוטוקול הדיון בו נטענו טענות ב”כ הצדדים וכתבתי טענותיהם למאסדר. משרד התקשורת באמצעות עו”ד ניר גורדון השיב על השאלות וביטא את עמדתו. תשובת המשרד כללה חלק כללי העוסק במדיניותו הכלכלית של משרד התקשורת בנושא ומענה פרטני לכל שאלה ושאלה שהופנתה “תוך שציין כי אין בדבריו חיווי דיעה ביחס לבקשת האישור”.

המשך ניהול ההליך

“לאחר קבלת תשובות המאסדר המליץ בית-המשפט למבקשת לשקול הסתלקות מהמשך ניהול ההליך והמבקשת ביכרה להמשיך בהליך”.

“[…] לטענת המבקשת, תומכת עמדת המאסדר בטענתה המשפטית כי סעיף 17 לחוק התקשורת נועד למנוע גביית תעריף בלתי סביר גבוה, ואינה נוקטת עמדה ביחס למחלוקת בסוגיית סבירות תעריפי השיחות, שכלל לא נבחנה ע”י המאסדר”.

“המשיבות נאלצו להודות ששיקולי עלות אינם העיקר בקביעת התעריף ללקוחות המזדמנים, ונמנעו מלספק הסבר לשיקולים המצדיקים את המחירים הגבוהים”.

“[…] עפ”י ההלכה יינתן משקל רק ביחס לפרשנות המאסדר להנחיותיו ובענייננו אין למאסדר עמדה לגוף בקשת האישור כאמור, משלא בדק את הסוגיה. בנסיבות העניין הימנעות המאסדר מלבחון את התעריף ללקוחות המזדמנים מבטאת תת אכיפה מצד רשויות המדינה, המצדיקה ביתר שאת את קבלת בקשת האישור, לאור תכליות ההליך הייצוגי”.

“[…] המשיבות טוענות כי שוק השיחות הבינלאומיות הוא שוק תחרותי ביותר, בגדרו מתחרות שמונה מתחרות, ויש בו ניידות מלאה בין קבוצת המנויים לקבוצת הלקוחות המזדמנים. כוחות השוק מובילים לסבירות התעריפים, אותם יש לבחון תוך השוואת המחיר למחיר שגובים בעלי רישיון אחרים בשוק – השירותים התחליפיים. כל לקוח יכול

לבחור את הספק הראוי בעיניו, ולהוזיל את מחיר השירות אף יותר באמצעות רישום ללא עלות כמנוי של אחד מהם”. המשיבות כינו את מבחן העלויות (בחוות הדעת “הפשטנית”, כדבריהן, של המומחה מטעם התובעים) “אינו חל בשוק משוכלל שאינו מונופוליסטי כבענייננו. דרך המלך הקבועה בסעיף 17 לחוק התקשורת לקביעת סבירות המחיר שגובה בעל הרישיון היא השוואת המחיר למחירי בעלי הרישיון האחרים בשוק. כך גם נקבע ברישיונות המשיבות”.

“המאסדר ביטא את עמדתו, לאחר שהונחו לפניו כל כתבי הטענות, ובכללם חוות דעת המומחה מטעם המבקשת, כי הדרך הראוייה להבטיח מחירי שוק סבירים היא על-ידי עידוד התחרות הממקסמת את התועלת לצרכן. מדובר בקביעה פוזיטיבת לגוף העניין של מאסדר אקטיבי ואפקטיבי שאינו נמנע מלהפעיל את סמכותו לפי הנדרש”.

“בנסיבות העניין מצא המאסדר, לאחר שהפעיל את שיקול דעתו המקצועי בשאלה כיצד  לבדוק את הסוגיה, ולאחר שבחן את הסוגיה לגופה, שהתערבותו אינה נדרשת. אין מדובר בתת אכיפה אלא בבחירה מושכלת”.

“פרשנות המבקשת לעמדת המאסדר אינה אלא סילוף של הדברים. עמדת המאסדר נסמכת על שלושה נדבכים: הראשון, השונות הרלבנטית בין לקוח מזדמן למנוי המצדיקה את ההבחנה התעריפית; השני, יכולת החבירה של הלקוח; והשלישי, מאפייני שוק השיחות הבינלאומיות, שעיקרם קיומה של תחרות עזה”.

“על-פי ההלכה הפסוקה, ובאופן מובהק בנסיבות העניין, יש לתת לעמדת המאסדר משקל רב בהכרעה האם יש עילה בבקשה להכיר בתביעה כייצוגית וברירת המחדל היא קבלת עמדתו, נוכח עמדתו הסבירה, הנסמכת על שיקולים ענייניים”.

דיון והכרעה של השופטת

“אקדים ואומר כי המסקנה אליה הגעתי היא כי לא עלה בידי המבקשות להראות כי יש אפשרות סבירה שהשאלות שמעוררת בקשת האישור יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה”.

“[…]  למקרא סעיף 17 לחוק התקשורת ניכר כי סעיף זה העניק למאסדר סמכויות נרחבות בעניין שמירת התחרות וסבירות המחירים שגובות ספקיות השירותים מהלקוחות. המאסדר הוסמך גם לקבוע את המבחנים  שעל יסודם יפעיל את שיקול דעתו”.

“[…] על-פי המדיניות שהיתווה המאסדר, קיום תחרות בשוק השיחות המדובר ישיג את תכלית סעיף 17 בעניין רווחת הלקוחות ותועלתם בזיקה למחירי השירות הנגבים מהם, וימקסם את האינטרנט הציבורי עליו אמון המאסדר […] הדרך הראוייה להבטיח את מחירי שוק סבירים היא על-ידי עידוד התחרות הממקסמת את התועלת לצרכן […]  מעמדת המאסדר עולה כי הוא פועל להסדרת השוק באופן אקטיבי ונמרץ, וכי אינו נמנע מהפעלת סמכויותיו בעת הצורך”.

“בנסיבות העניין מצא המאסדר, לאחר שהפעיל את שיקול דעתו המקצועי בשאלה כיצד לבחון את הסוגיה, ולאחר שבחן את הסוגיה לגופה, שהתערבותו אינה נדרשת. כנטען ע”י המשיבות, אין מדובר בתת אכיפה אלא בבחירה מושכלת, עניינית וסבירה בהחלט”.

“[…] לאור מומחיותו המיוחדת של המאסדר בהפעלת האמצעים להסדרת שוק השיחות הבינלאומיות והאמצעים הראויים בעיניו ליצירת שיווי משקל תחרותי ולהשגת התנאים המיטביים לציבור הצרכנים, ובהיותו הגורם המוסמך והאחראי על הפעלת הסמכות, יש לייחס משקל נכבד לעמדת המאסדר בפרשנות סעיף 17 לחוק התקשורת ואופן החלתו בנסיבות העניין”.

“[…] בנסיבות העניין ראיתי לייחס לעמדת המאסדר משקל משמעותי, על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל. אין מקום לכפות על שוק השיחות הבינלאומיות את המחירים שלדעת המבקשת הם המחירים הסבירים עבור לקוחות מזדמנים – התעריפים למנויים (שלא במסגרת חבילה) בתוספת 10% – על יסוד טיעון הלוקה בכשלים, ונסמך על גזירה שווה מהלכה המסתמנת בעניין תמחור מופרז ע”י מונופול, שכלל אינה רלבנטית בנסיבות העניין לאור המצב התחרותי המתקיים בשוק הנבחן בבקשת האישור שלפניי, שהרי תנאי סף לקיומה של העילה הוא קיומו של מונופול”.

השופטת מוסיפה ואומרת כי “[…] לא מצאתי שיש אפשרות סבירה שהשאלות שמעוררת בקשת האישור יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה ולא כי זו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת”. היא קבעה כי משרד עורכי הדין שהגיש את התביעה ישלם שכר טירחת עורכי דין של כל אחת מהמשיבות בסכום של 20,000 ₪.