לאחר שסלקום השיבה לשני מנוייה כספים שנגבו ביתר (במסגרת תביעות קטנות), הם ביקשו פיצוי נוסף אך העליון דחה בקשתם לרשות ערעור

בית- המשפט העליון דחה בקשת ערעור [רע”א 8947/16] שהגישו שני מנויים של חברת סלקום ישראל בע”מ. מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.11.2016 ברת”ק 45472-09-16, בגדרה מצא לדחות את בקשת רשות הערעור של המבקשים על פסק-דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות בירושלים מיום 4.9.2016 בת”ק 49933-10-15. בפסק דין מה- 29.1.2017 כותב כבוד השופט מנחם מזוז בין היתר:

■ “המבקשים [יוהן אלפרד ברכץ ואיזבל ברכץ בקוש] התקשרו עם המשיבה [סלקום] בעסקה לקבלת שירותים לטלפון נייד, במסגרתה הוסכם כי המשיבה תחסום את מכשירם מקבלת שירותי תוכן דרך האינטרנט. בדיעבד התברר כי המשיבה לא ביצעה את החסימה האמורה וגבתה בשל כך סכום יתר מהמבקשים.

■ “בעקבות כך החלו בין הצדדים חילופי דברים שכללו שיחות טלפון, תכתובות אינטרנט ומכתב. בתוך כך נמסר למבקשים – בשגגה, לטענת המשיבה – כי אינם זכאים לזיכוי. חשבונם זוכה חלקית בהמשך, אולם אז חייבה המשיבה את חשבונם בסכום יתר נוסף.

■ “משלא קיבלו המבקשים את כל כספם בחזרה, הגישו תביעה קטנה נגד המשיבה על סך 25,193 ש”ח: 5,000 ש”ח פיצויים בגין נזק לא ממוני, 20,000 ש”ח פיצויים לדוגמה לפי סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן, התשמ”א – 1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן או החוק), השבת סכום ששולם ביתר וטרם הושב בסך 124 ש”ח, והשבת עמלת גבייה בסך 69 ש”ח. עוד תבעו המבקשים הוצאות משפט בסך 250 ש”ח ופיצוי אובדן ימי עבודה ששיעורו לא פורט.

■ “המשיבה טענה כי השיבה את מלוא הכסף בתוספת עמלת הגבייה, והתנצלה בפני המבקשים וביקשה לסיים את המחלוקת בפשרה, אולם המבקשים דרשו פיצוי גבוה שאותו לא מצאה לנכון המשיבה לשלם להם.

■ “בית-המשפט לתביעות קטנות קבע כי התנהלות המשיבה לא הייתה תקינה וגרמה למבקשים לנזקים, אף שלא הציגו לכך אסמכתאות. לפיכך נפסק לטובתם פיצוי בסך 4,000 ש”ח בגין “הטירדה, הטרחה וחוסר הנעימות שנגרמה להם”, וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ש”ח. עם זאת, נמצא כי המבקשים אינם זכאים לפיצויים לדוגמה מאחר שמכתבם למשיבה “לא פירט דרישה או בקשה לפי סעיף 31א(א) לחוק”.

■ “על פסק-דין זה הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי, בטענה כי הם אכן זכאים גם לפיצויים לדוגמה לפי סעיף 31א לחוק. בקשתם עוררה שאלה עקרונית באשר לדרישות החוק ביחס לאופן הפנייה בכתב לעוסק לפי סעיף 31א(ב). נטען כי לשון החוק אינה דורשת לציין במפורש את הסעיף מכוחו נדרשים הפיצויים, וכי די בעצם משלוח הבקשה בכתב להחזר כספי. המשיבה, בהגינותה, אף הסכימה כי הצדק עם המבקשים בסוגיה עקרונית זו.

■ “בית-המשפט המחוזי אישר עמדה זו, וקבע שנוכח תכלית הסעיף לסייע בידי הצרכן – לרוב הצד החלש בעסקה, ושפעמים רבות אינו משפטן – לקבל את המגיע לו בשל הפרה של תנאי העסקה מצד העוסק, אכן אין להכביד בתנאים שלא נקבעו בלשון החוק כפשוטה. חרף כך, נדחתה בסופו של דבר בקשת הרשות לערער, היות שבית-המשפט המחוזי לא מצא לשנות מהסכום שפסק בית-המשפט לתביעות קטנות לטובת המבקשים ללא הוכחת נזק, משמצא כי לא הובאו בפניו ראיות לנזק ממשי שנגרם להם. בית-המשפט המחוזי ציין בשולי הדברים כי ממילא המבקשים אינם זכאים לפיצויים לדוגמה בסך 20,000 ש”ח, היות שסעיף 31א(א) לחוק מגביל את הסכום שניתן לפסוק מכוחו ל-10,000 ₪ בלבד.

■ “המבקשים לא ויתרו, והגישו את בקשת רשות הערעור שלפני על החלטתו של בית-המשפט המחוזי. לטענתם, טעה בית-המשפט המחוזי בכך שקבע כי הפיצוי שנפסק למבקשים הוא פיצוי ללא הוכחת נזק, שכן פיצוי זה ניתן להם בשל נזק לא ממוני שבית-המשפט לתביעות קטנות קבע כי המשיבה גרמה להם בהתנהלותה. זאת בפרט שבית-המשפט לתביעות קטנות קבע במפורש שהמבקשים אינם זכאים לפיצויים לדוגמה לפי חוק הגנת הצרכן.

■ “(…) לגופם של דברים טוענת המשיבה כי בית-המשפט לתביעות קטנות כבר פסק לטובת המבקשים פיצוי ללא הוכחת נזק, שיש לראותו כפיצוי לדוגמה הולם, וכי אין מקום לכפל פיצוי. עוד טוענת המשיבה כי היא עושה ככל יכולתה על מנת להעניק שירות טוב והוגן ללקוחותיה הרבים, ואף הציעה למבקשים פיצוי מראשיתם של ההליכים שפתחו נגדה.

■ “המשיבה מציינת כי בעלות רישיונות תקשורת פועלות תחת רגולציה ממשלתית, במסגרתה ניתן להשית עליהן קנסות גבוהים אם נמצא כי הן פועלות בניגוד לחוק.

■ “לאחר עיון בדברים, אין בידי להיעתר לבקשה.

■ “(…) בענייננו כאן, ציין בית-המשפט לתביעות קטנות במפורש כי פסק פיצויים לטובת המבקשים “בהעדר ראיות על נזק ממשי”. נוכח העובדה שהמשיבה השיבה למבקשים את מלוא הסכום שנגבה ביתר, דומה כי אין מקום לפיצוי נוסף שיבטא נזק פרטני כלשהו שנגרם להם לטענתם.

■ “(…) אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות”.