העליון דחה בקשת רשות ערעור לגבי החלטות מחוזי בכל הנוגע להתנהלות המשטרה לגבי תפיסת טלפון נייד לצורכי חקירה

בית-המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור [רע”פ 5295/18] לגבי החלטות שניתנו בעניינו של המבקש מול התנהלות המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה.

כבוד השופט עופר גרוסקופף כותב בין היתר בהחלטתו:

■ “לפניי בקשת רשות לערור, לפי סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ”ט – 1969, על החלטות בית-המשפט המחוזי מרכז בלוד (השופט עמי קובו) מיום 10.5.2018 ומיום 18.6.2018 בע”ח 36779-04-18, אשר דן בעררו של המבקש על החלטת בית-משפט השלום בראשון לציון (השופט עמית מיכליס) מיום 18.4.2018 בה”ת 21383-03-18.

■ “המבקש … נחקר בחשד לעבירות שוחד במסגרת חקירה מורכבת הכוללת מעורבים וחשודים רבים, ובתוך כך נתפס מכשיר הטלפון הנייד שלו מכוח צו חיפוש לפי פקודת סדר הדין הפלילי.

■ “ביום 11.3.2018 ביקשה המשיבה להאריך את תוקף החזקת כלל המוצגים התפוסים, ובכללם מכשיר הטלפון הנייד, ואילו המבקש התנגד לבקשה. בעקבות זאת, המשיבה הסכימה להחזיר למבקש את מכשיר הטלפון הנייד שלו, לאחר העתקת קבציו, ובכפוף לוויתור על טענת ‘כלל הראייה הטובה ביותר’. ואולם, המבקש התנגד לכך שהמשיבה תחזיק בכל התוכן של מכשיר הטלפון הנייד שלו, והסכים רק להחזקת החומר הנחשב בעיני המשיבה כנוגע לחקירה ולמשפט, כאשר לשם בירור השאלה אם יש חומר כזה ומה היקפו ביקש כי תומצא לו רשימה של החומרים שנתפסו מהטלפון ונחשבים כנוגעים לעניין.

■ “… מכל הנימוקים הללו, דחה בית-משפט השלום את הבקשה ושב על קביעתו כי המבקש יוכל לקבל את מכשיר הטלפון הנייד שלו בכפוף לתנאים של המשיבה. על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית-משפט המחוזי. ביום 10.5.2018 קיבל בית-המשפט המחוזי את הערר באופן חלקי, וקבע כי לשון החוק ותכליתו מובילים למסקנה כי על המשיבה להעביר למבקש רשימה של כל קבצי המחשב שנתפסו אגב החיפוש במכשיר הטלפון הנייד, לפי סעיף 27 לפקודת סדר הדין הפלילי. בהקשר זה הדגיש בית-המשפט המחוזי כי חומר שנתפס הינו רק החומר שהועתק על ידי המשטרה ויוותר בידיה לאחר החזרת מכשיר הטלפון הנייד. יתר הקבצים שיוחזרו אינם בגדר חומר שנתפס ועל כן אין צורך לכלול אותם ברשימה. עוד הודגש כי הרשימה האמורה צריכה לכלול את שמות הקבצים בלבד ולא את תוכנם. עם זאת, נקבע כי סעיף 27 לפקודת סדר הדין הפלילי אינו מטיל חובה על המשטרה לערוך סינון לפי מבחן הרלבנטיות להוכחת ביצוע העבירה, ואין זה מתפקידה. עוד נקבע כי לאחר קבלת הרשימה, ובכפוף לכך שהמבקש יצהיר כי הוא מוותר על ‘כלל הראיה הטובה ביותר’, יושב מכשיר הטלפון הנייד למבקש.

■ “ביום 22.5.2018 הגישה המשיבה בקשה לעיון מחדש בהחלטה הראשונה מן הנימוק שההחלטה אינה ניתנת לביצוע באופן אוטומטי באמצעות הכלים המצויים ברשות משטרת ישראל, וכי הפקת הרשימה בהתאם להחלטה דורשת חוקר מחשב מיומן וצפויה להימשך זמן רב, ומכאן שלא סביר להטיל נטל אדיר זה על המשטרה.

■ “ביום 14.6.2018, בטרם התקיים דיון בבקשה לעיון מחדש, הודיעה המשיבה לבית-המשפט כי הוחלט לסגור את התיק נגד המבקש מחוסר ראיות, ולהחזיר לו את מכשיר הטלפון הנייד שלו, מבלי שיידרש לחתום על ויתור על ‘כלל הראייה הטובה ביותר’. בהתאם, סברה המשיבה כי מתבקש ביטול ההחלטה הראשונה בדבר הכנת רשימת הקבצים, הואיל והדיון בענייננו של המבקש הפך תיאורטי והתייתר, וכי התכליות שפורטו בהחלטה אינן מתקיימות עוד.

■ “עם זאת, הודיעה המשיבה כי עותקי הקבצים ממכשיר הטלפון הנייד יישאר בידי המשיבה לצורך המשך החקירה, שכן הם כוללים חומרים רלבנטיים בנוגע למעורבים אחרים. בתגובה, המבקש התנגד להודעת המשיבה ולבקשתה לביטול ההחלטה הראשונה. לטענתו, ככל שהמשיבה מחזיקה העתק של הקבצים, היא חייבת לערוך רשימה של קבצים אלה ולהעביר למבקש לשם בקרה.

■ “… המבקש טוען כי בהחלטות בית-המשפט המחוזי נפלו מספר שגיאות …

■ “… לאחר שעיינתי בהחלטות בית-המשפט קמא ובבקשה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא שנדרשת תגובת המשיבה … כזכור תחילתו של הליך זה בבקשת המשיבה להארכת תוקף החזקתם של המוצגים התפוסים, וביניהם מכשיר הטלפון הנייד של המבקש, לצורך החקירה. במרוצת הזמן הייתה התפתחות בתשתית העובדתית כך שהתיק נגד המבקש נסגר ומכשיר הטלפון הנייד הושב לו. בעקבות זאת, טענות המבקש בבקשה שלפניי שונות מהטענות שהעלה בתחילת ההליך בבית-משפט השלום, ונוגעות הן לסוגיה אחרת – החזקתו של עותק הקבצים ממכשיר הטלפון הנייד של המבקש בידי המשיבה לצורך ההליך העיקרי בעניינם של מעורבים אחרים בפרשה, וללא מסירת רשימה של הקבצים המועתקים למבקש. ואולם, במסגרת בקשת רשות ערעור אין מקום להידרש לסוגיות ולטענות חדשות שלא הועלו וממילא לא  נדונו בגדרי הבקשה המקורית שהוגשה לבית-משפט השלום, ואשר חלקן הארי אף לא נדון בפני בית-המשפט המחוזי … מכאן, איפוא, כי ודאי שאין להתיר דיון בטענות אלה שלבשו את צורתן הנוכחית רק בשלב בקשת רשות ערעור.

■ “… אין זה סביר לפרש את החוק כמחייב את המשטרה בהכנת רשימה של הקבצים הדיגיטליים המצויים במחשב (לרבות טלפון נייד) הנתפס אגב חיפוש … אין בסיס לחייב את המשטרה למסור את רשימת הקבצים שהעתיקה לידיעת בעלי המחשב, כשם שאין לדרוש ממנה למסור לתופש הבית רשימה של צילומים שערכה במהלך החיפוש.

■ “קבצים המועתקים ממכשיר טלפון של פלוני שנתפס אגב חקירתו הם לפיכך חלק מחומר החקירה שברשות המשטרה, וגם כאשר מסתיימת החקירה בעניינו של פלוני, דינם אינו שונה מכל חומר חקירה אחר שנאסף במסגרת אותה חקירה (כדוגמת צילומים והעתקי תעודות). לפיכך אין מניעה כי הקבצים המועתקים ישמשו לצורך המשך החקירה נגד חשודים אחרים. סוף דבר: הבקשה נדחית”.