העליון דחה בקשת ערעור של מפעילי 3 אתרים (על החלטת מחוזי) בהליך הקשור לחוק סמכויות למניעת ביצוע עבירות ע”י אתר אינטרנט

בית-המשפט העליון דחה (15.10.2018) בקשת ערעור של מפעילי 3 אתרים (על החלטה של בית-משפט מחוזי) בהליך שהוגש לפי סעיף 11 לחוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט.

כבוד השופטת דפנה ברק ארז כותבת בין היתר בפסק דינה [ע”א 5739/18]:

■ מדובר בערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בבצ”א 55226-03-18 שניתנה על ידי כבוד השופט צ’ קפאח ביום 24.7.2018.

■ את הערעור הגישו מפעילי האתר מפעילי האתר www.oligarchescorts.com, מפעילי האתר www.oligarchmodels.com ומפעילי האתר portal777.com.

■ “האם ניתן לפתוח הליך משפטי בשמו של בעל דין ‘אלמוני’ באופן ששמו ופרטיו לא יהיו גלויים אף לבית-המשפט או לבעל הדין שכנגד? זו, בתמצית, השאלה שמתעוררת בהליך שבפני, שהוגש לפי סעיף 11 לחוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, התשע”ז – 2017.

■ “מקורו של ההליך דנן הוא בבקשות שהגישה המדינה לפי חוק חסימת אתרים להגבלת הגישה לאתרי אינטרנט המפרסמים פרסומים בדבר נשים בזנות בניגוד לסעיף 205ג לחוק העונשין, התשל”ז – 1977.

■ “ביום 29.3.2018 נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשה והורה לספקיות האינטרנט הרלוונטיות להגביל את הגישה לאתר האינטרנט שכתובתו היא www.oligarchescorts.com, אשר מפעיליו רשומים כמערערים 1 בהליך זה (בצ”א 55226-03-18), וכן להגביל את הגישה לאתר האינטרנט שכתובתו היא sex777.net (בצ”א 55312-03-18). בהחלטה שניתנה לגבי האתר הראשון צויין כי מפעיל האתר לא התייצב לדיון, על אף שהמדינה טענה כי נעשו מאמצים להזמינו, ואף הוצג תיעוד לניסיון יצירת קשר עמו. בהחלטה שניתנה לגבי האתר השני קבע בית-המשפט המחוזי כי ‘התמונות שהוצגו בפני מתוך אתר האינטרנט אינן מותירות מקום לספק. באתר מפורסמים שירותי זנות של בגירים בצורה ברורה ומפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים, וזהו עיקר ייעודו’.

■ “לאחר שהתברר למדינה כי אתרי האינטרנט שהגישה אליהם הוגבלה ממשיכים לפעול מכתובת אחרת, היא פנתה לבית-המשפט המחוזי בבקשה למתן צו מתוקן לפי סעיף 7 לחוק חסימת אתרים. כך, נטען כי האתר www.oligarchescorts.com חזר לפעול מכתובת המתחם www.oligarchmodels.com (שמפעיליו רשומים כמערערים 2 בהליך זה), והאתר www.sex777.net חזר לפעול מכתובת המתחם www.portal777.com (שמפעיליו רשומים כמערערים 3 בהליך זה). ביום 24.7.2018 התקיים דיון בבקשה, אליו התייצב עו”ד יעקב שקלאר וטען כי הוא עושה כן בשם המפעילים של אתרי האינטרנט. עו”ד שקלאר טען כי יש לבטל את הצווים שניתנו שכן למפעילי האתרים לא ניתן יומם בבית-המשפט. בצד זאת, ביקש עו”ד שקלאר כי זהותם של מפעילי האתרים, לקוחותיו, תישאר חסויה בטענה כי הם אינם רוצים להפליל את עצמם או להיות חשופים להליכי מעצר וחקירה, וזאת בהפניה בין היתר לסעיפים 47 ו-48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א – 1971.

■ “בהחלטה שנתן בית-המשפט המחוזי בתום הדיון נדחו טענותיו של עו”ד שקלאר. בית-המשפט המחוזי קבע כי אין להתיר לבעל דין לפנות ולבקש סעד מבית-המשפט מבלי לחשוף את זהותו. בית-המשפט המחוזי הוסיף וציין כי ההוראות הרלוונטיות בפקודת הראיות עוסקות בזכותו של אדם להימנע מאמירת דברים שיש בהם משום הפללה עצמית, ולא בעצם החשיפה של זהותו. בהמשך לכך, נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשה לדחייה של מועד הדיון בבקשת המדינה למתן צו מתוקן, על מנת לאפשר לעו”ד שקלאר להיוועץ בלקוחותיו.

■ “על ההחלטה האמורה של בית-המשפט המחוזי הוגש ערעור, גם כן באמצעות עו”ד שקלאר, ובצידו בקשה לעיכוב ביצוע, במסגרתה התבקש כי בית-המשפט המחוזי לא ידון בבקשת המדינה למתן צו מתוקן עד שיוכרע הערעור. ביום 6.8.2018 דחה השופט מנחם מזוז את הבקשה.

■ “ביום 8.8.2018 התקיים דיון בבית-המשפט המחוזי ובו הציע עו”ד שקלאר לחשוף בפני בית-המשפט ‘ולעיניו בלבד’ את פרטיהם של מפעילי האתרים, בכפוף להתחייבות של בית-המשפט כי זהותם תישאר עלומה וכי תוענק להם חסינות. בית-המשפט המחוזי קבע כי ‘התוצאה המעשית של קבלת המתווה המוצע על ידי עו”ד שקלאר הינה הפיכת בית-המשפט לשותף לדבר עבירה ולזאת אינני מוכן לתת יד’. להשלמת התמונה יצוין כי עוד קודם לכך ביקש עו”ד שקלאר להצטרף להליך במעמד של ‘ידיד בית-המשפט’, גם כן על-מנת שיתאפשר לו לטעון לגוף הדברים מבלי לחשוף את זהות מפעילי האתרים, אולם בית-המשפט המחוזי דחה אף בקשה זו.

■ “ביום 16.8.2018 דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע ובהמשך לכך נכנס הצו המתוקן, המורה על חסימת האתרים, לתוקף. ביום 3.10.2018 התקיים דיון בפני, שאליו התייצבו באי-כוח המדינה וכן עו”ד שקלאר, אשר השלימו את טענותיהם בעל-פה.

■ “ההכרעה במכלול הסוגיות בתיק זה – הן בבקשה לתיקון הערעור, הן בערעור עצמו אם תתקבל – מצריכה הכרעה בשאלה המקדמית, שאליה נדרש גם בית-המשפט המחוזי, היא שאלת זכות העמידה של המערערים המסרבים לחשוף את זהותם. אקדים ואומר כי בעלי הדין בהליך כמו זה שבפני אינם יכולים להיות האתרים עצמם, אלא מפעילי האתרים. בהתאם לכך, בבקשת המדינה למתן צווים צוינו כמשיבים באופן מפורש ‘מפעילי אתרי האינטרנט’ – להבדיל מכתובות האתרים לבדן. לגוף הדברים, וזה העיקר, כפי שציין אף השופט מזוז בהחלטה מיום 6.8.2018, אתרי האינטרנט עצמם אינם אישיות משפטית נפרדת. ‘כתובת’ האתר היא אך שם המתחם שלו (Domain), הנרשמת על שם אדם פרטי או אישיות משפטית כלשהי – כגון חברה או עמותה

■ “[…] חוק חסימת אתרים הוא חוק חדש יחסית שנועד להעניק למדינה סמכויות לחסום גישה לאתרי אינטרנט שמהם, על-פי הנטען, מבוצעות עבירות. טרם חקיקת החוק, הייתה נתונה למשטרת ישראל או לבית-משפט סמכות להורות על הגבלת שימוש במקום המשמש לביצוע עבירות כגון סרסרות לזנות או סחר בבני אדם. התרחבותה של תופעת הפשיעה באינטרנט היא שהובילה את רשויות האכיפה לבקש ולהוציא צווים גם כנגד אתרי אינטרנט שבמסגרתם מתבצעת פעילות פלילית באופייה. בעבר ביקשה משטרת ישראל לעשות שימוש בסמכות המוקנית לה מכוח סעיף 229(א)(1) לחוק העונשין, על מנת להוציא צווים המכוונים לחסימת הגישה לאתרי הימורים, אולם בית-משפט זה קבע, בדעת רוב, כי נדרשת לכך סמכות מפורשת בחקיקה […] על רקע זה, בין היתר, נולד חוק חסימת אתרים.

■ “[…] בכל הנוגע לסדרי דין, קובע החוק כי לדיון בבקשה למתן צו לחסימת אתר יזומנו בין היתר הבעלים או המפעיל של אתר האינטרנט ‘אם ניתן לאתרם בשקידה סבירה’, וכי הדיון יתקיים במעמד הצדדים. יחד עם זאת, בית-המשפט רשאי לתת צו להגבלת גישה במעמד צד אחד, אם הוא סבור שהמשיבים – כולם או חלקם – הוזמנו כדין ולא התייצבו לדיון (סעיף 8 לחוק).

■ “אם כן, תכליתו העיקרית של חוק חסימת אתרים היא ‘להגן על הציבור מפני הזמינות ההולכת וגוברת של צריכת שירותים ומוצרים בלתי חוקיים בזירת האינטרנט’ […]  החוק נועד להקנות כלים אפקטיביים בידי רשויות המדינה בזירה שהאכיפה בה מוגבלת וקשה […] למעשה, כפי שאף ציינה המדינה בטענותיה, מדובר בשיטת אכיפה חדשנית ושונה משיטת האכיפה ה’מסורתית’ – כזו שממוקדת בנקיטת פעולות כנגד העבירה, ולא כנגד העבריין.

■ “המחוקק צפה את הקשיים שעשויים להתעורר בהגעה למפעילי האתרים בסיטואציה שבה קיים חשש כי האתר משמש זירה לביצוע עבירות פליליות, ועל כן הטיל חובה על גורמי האכיפה לפעול לאיתור וזימון של המפעילים ‘בשקידה סבירה’. לצד זאת, הוא הקנה סמכות לבית-המשפט לקיים את ההליך שלא בנוכחותם אם אלה לא מתייצבים. זו למעשה הסיטואציה שבפנינו. לאמיתו של דבר, במקרה דנן מבקשים מפעילי האתרים, במידה רבה, לאחוז בחבל משני קצותיו – לא להתייצב בעצמם לדיון, מחד גיסא, אך לשלוח עורך דין שייצג את עמדתם, מאידך גיסא. על פני הדברים, איני סבורה כי חוק חסימת אתרים, מבחינת לשונו ותכליתו, מאפשר התנהלות כזו.

■ “[…] בשלב זה, אם כן, המפתח לקיום דיון במעמד שני הצדדים מצוי בידיהם של מפעילי האתרים. אם יבחרו להזדהות ולהתייצב, יוכלו לשטוח את מכלול טענותיהם לגופו של עניין. ראוי להזכיר, בהקשר זה, כי המדינה ניאותה לקיים אף בשלב מתקדם זה דיון חוזר בבית-המשפט המחוזי, אם מפעילי האתרים יחליטו לחזור בהם מהחלטתם שלא להיחשף.

■ ” אכן, כניסתו של האינטרנט לחיינו הצריכה את עולם המשפט להתמודד עם שאלות חדשות ומאתגרות, שהרבה מהן מבוססות על כך שניתן לפעול באמצעות האינטרנט באנונימיות מוחלטת. הפסיקה והספרות בישראל התמודדו בעיקרו של דבר עם שאלת החשיפה של גולשים אנונימיים ברשת, בעיקר כאשר דרישת החשיפה מופנית כלפי צד שלישי (למשל, האתר המארח או ספק השירות) ועל רקע תביעה נזיקית שמגיש אדם שנפגע מדבר מה שפורסם ברשת […] אולם, אין ללמוד מכך על ענייננו. הפסיקה שדחתה את הדרישה לחשיפת שמות התבססה במידה רבה על היעדרם של הסדרים מיוחדים בנושא זה שהוא רגיש מאין כמותו. […] ההליך לפי חוק חסימת אתרים אינו מכוון לחשיפתם של היושבים מאחורי המקלדת, כי אם להסרה של העבירה עצמה מן הרשת (בדומה, על דרך ההשוואה, לאפשרות להסיר פרסום פוגעני מהרשת, להבדיל מן האפשרות לחשוף את מי שפרסם אותו).

■ “[…] במבט כללי יותר ניתן להוסיף כי ללא ספק השימוש בכלי של חסימת אתרים הוא התפתחות חדשה, ואלה הם פני הדברים אף במדינות אחרות, במידות משתנות. דומה כי לא יכול להיות ספק שמניעתן של עבירות היא, ככלל, תכלית ראוייה […] לצד זאת, ניתן להבין אף את החששות מפני השימוש בכלי של חסימת אתרים מהיבט השלכותיו של חופש הביטוי […] על רקע זה, חשוב יהיה כי הגורמים האמונים על אכיפת החוק כמו גם החברה כולה יוסיפו לעקוב אחר הפעלת החוק ותוצאותיה. אני מבקשת להביע כאן את תקוותי ואמונתי כי כך ייעשה.

■ “[…] לא זו אף זו, ערעור זה ביקש להכיר בחריג פורץ דרך – שנועד לחסות את פרטיו של מי שפונה אל בית-המשפט לא רק מן ‘המעגל החיצוני’ של הציבור הרחב, אלא גם מן ‘המעגל הפנימי’ של הצדדים להליך עצמו. לכך אין בסיס בדין. כפי שהראיתי, הנושא אף מעורר קושי של ממש מהיבטו של המשפט הרצוי.

■ “[…] העולה מן המקובץ הוא שבפני עומד ערעור שלמעשה לא הוגש, שהרי לא ניתן לנהל הליך ללא בעל דין. בנסיבות אלה, דין הערעור להידחות על הסף, ממש כשם שעשה בית-המשפט המחוזי, ודיון בכל טענה אחרת מתייתר”.