העליון: “אין ניתן להורות לספק שירותי דוא”ל ליתן לכונס או לנאמן גישה חופשית לתיבת דוא”ל של חייב, או העתק של כלל התכתובות המצויות בה”; “באופן מפתיע משהו” לא צורפה חב’ 012 כמשיבה לבקשות ב- 2 ערכאות

“אין ניתן להורות לספק שירותי דוא”ל ליתן לכונס או לנאמן גישה חופשית לתיבת דוא”ל של חייב, או העתק של כלל התכתובות המצויות בה. באשר לצו אשר יורה על העברת תכתובות ספציפיות המצויות בתיבת דוא”ל של חייב, נותרה שאלה זו ללא הכרעה, בהעדר טיעון מצדו של ספק שירותי הדוא”ל, שעמדתו בעניין זה לא נשמעה”.

כך כתב כבוד השופט נועם סולברג בפסק דין בתיק רע”א  129/17 בבית-המשפט העליון אשר ניתן ב- 7 באפריל 2017. זאת לגבי בקשת רשות ערעור שהגיש עו”ד אלון ריחני על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפש”ר 2201/06 מיום 20.12.2016. המשיבים לבקשה הם החייב צבי סטריקובסקי וכונס הנכסים הראשי. המחוזי דחה בקשת עו”ד אלון ריחני, המשמש כמנהל המיוחד על נכסי המשיב, צבי סטריקובסקי, לקבל גישה לתיבת דואר אלקטרוני של סטריקובסקי.

■ “שוב אנו נדרשים לשאלת מעמדה המשפטי של תיבת הדואר האלקטרוני, זו הפעם במסגרת דיני פשיטת הרגל”, נאמר בפסק הדין בעליון. “זה מכבר מתנהלים הליכי פשיטת רגל בעניינו של סטריקובסקי, ועו”ד ריחני מונה כמנהל מיוחד על נכסיו. ברשותו של סטריקובסקי תיבת דוא”ל ([email protected]). לאחר שערך חקירות שונות, הגיע ריחני לכלל דעה כי תיבת דוא”ל זו משמשת את סטריקובסקי לניהול עסקים וקבלת הכנסות הנסתרות מעיניו. לפיכך עתר ריחני לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות, בה ביקש מבית המשפט להורות לחברת 012 סמייל טלקום בע”מ, המספקת את שירות הדוא”ל, ליתן בידיו העתק או גישה לתוכן תיבת הדוא”ל. בית-המשפט המחוזי דחה בקשה זו”.

■ “… עוד ציין בית המשפט כי צו המתיר לבעל  תפקיד לקבל לידיו דברי דואר של חייב, פוגע באורח ניכר בפרטיותו”.

■ עו”ד ריחני טען בדיון בבית-המשפט העליון כי “… ברשותו ראיות רבות המעידות על כך שתיבת דוא”ל זו היא תיבת דוא”ל מסחרית, המשמשת את סטריקובסקי להעלמת הכנסות”.

■ “…  כונס הנכסים הרשמי סבור כי יש להעתר לבקשה. ראשית, מציין הכנ”ר כי במצבים מעין אלו יש מקום להורות על איסור פרסום הבקשה בטרם החל הדיון בה, וזאת משום שבמסמכים המאוחסנים באופן אלקטרוני ניתן להעלים במהירות ובקלות את כלל הראיות בטרם תתקבל הכרעה בבקשה”.

■ בהכרעתו כותב השופט סולברג כי “… דין הערעור להידחות, אף שלאו דווקא מטעמיו של בית-המשפט המחוזי … אין אפשרות להיעתר לבקשתו של ריחני כפי שהוגשה לבית המשפט המחוזי, ועל כן דין הערעור להידחות”.

■ “… צא ולמד מה בין תיבת הדואר לתיבת הדוא”ל: הראשונה אינה אלא תחנת מעבר לדברי הדואר הנשלחים ומתקבלים, ואילו השנייה משמרת בקרבה את כל דברי הדואר שנכנסו אליה ושיצאו הימנה. משכך, תיבת הדוא”ל אינה משמשת אך ורק כבסיס שיגור וקליטה של דברי דואר, וחלק מרכזי מייעודה הוא ארכיון וירטואלי של מסמכים אלו. בנוהג שבעולם, אדם אף שולח הודעה לכתובת הדוא”ל שלו-עצמו, אך ורק על מנת לשמור את תוכנה במאגר וירטואלי זה (ואף נוהג זה מיושן כבר, משנולדו ובאו לעולם אמצעי אחסון אינטרנטיים מתקדמים); אדם עורך סדר ומיון בדברי הדואר השמורים בתיבת הדוא”ל שלו, על מנת שיוכל להשתמש בהם בשעת הצורך. אף בענייננו, וכך יהא בדרך כלל, הגישה המבוקשת לדוא”ל של החייב נצרכת על מנת לערוך בירור בנוגע לעסקאות עבר שלגביהן קיימות אינדיקציות להעלמת הכנסות, וממילא עסקינן בבקשה לעיין בארכיון הקיים בתיבת הדוא”ל. העיון, אפוא, צופה פני עבר ולא פני עתיד”.

■ “… הסוגיה שלפתחנו – מתן צו המורה לחברה המספקת שירותי דוא”ל לאפשר גישה או למסור העתק של הדוא”ל – מעוררת מספר שאלות בהקשר זה, שבית-המשפט המחוזי לא נדרש אליהן. על מנת להכריע בשאלות אלו יש לשים לב תחילה למאפיינים הייחודיים של תיבת הדוא”ל ולחשיבותה לחיי אנוש בזמן הזה. תיבת הדוא”ל אינה ארכיון מסמכים בעלמא; היא מכילה מאגר עצום של מידע רגיש השייך לבעליה, סוד-שיחו עם מעגלים קרובים ורחוקים, סודות אישיים, עניינים מקצועיים, כל מה שהתכתב אדם עם זולתו במשך שנים רבות עשוי להימצא שם”.

■ “… אמת, כאשר חייב נכנס להליך של פשיטת רגל עליו לחשוף את עצמו לפני הכונס, ופרטיותו נפגעת מיניה וביה; אולם גם במסגרת זו יש לשמור על מידתיות הפגיעה בפרטיות. גם אדם שנקלע לחובות ומצוי בפשיטת רגל, זכאי למרחב אישי מסוים שאין לאיש זולתו רשות לחדור אליו”.

■ “… מן העבר השני עומדות טענות אפשריות של הצד השלישי בענייננו – חברה המספקת שירותי דוא”ל – אותן יש להביא בחשבון … מדובר במי שמספק שירותי אחסון למידע וירטואלי, ברשותו מצוי אמנם מפתח הכניסה למחסן, אך לא מעבר לכך. נקודה זו מעלה קושי פרשני – האם המידע או המסמך ‘מצויים ברשותו או בידיעתו’ של ספק השירות? האם הגישה של החברה לחשבון הדוא”ל של  החייב (גישה שהיא עצמה צריכה להתברר) משמעה גם שהמסמכים שבתיבת הדוא”ל הרי הם כמצויים ברשותה? מעבר לשאלה הפרשנית, קיימים גם אינטרסים שונים של החברה שעלולים  להיפגע. יש להניח כי החברה תתנגד למסירת המידע, בשל הפגיעה החמורה בלקוחותיה. לחברה אינטרס עסקי ברור לשמור על פרטיות הלקוחות, והיא יכולה אף לטעון שפעולה לפי הצו המבוקש תחשוף אותה לסכנה של חבות משפטית כלפי לקוחותיה”.

■ “… התייחסתי לעיל לטענות ‘אפשריות’ של חברת 012, אשר ‘יש להניח’ שבגינן תתנגד החברה לבקשה. כך כתבתי, משום שבעניין דנן איננו יודעים מהי עמדת חברת 012; באופן מפתיע משהו, לא צורפה החברה כמשיבה לבקשה, לא בבית-המשפט המחוזי ולא במסגרת בקשה זו. די היה בכך על מנת לדחות את הבקשה כשהוגשה; אין מדובר בעניין פרוצדורלי בלבד, אלא בנקודה המשליכה על יכולת הבירור של השאלה כולה. לא רק זכות הפרטיות של החייב על הכף, אלא גם זכויותיו של הצד השלישי. בהעדר טיעון מצדו, לא ניתן להכריע בשאלה הפרשנית על אודות תחולת הסעיף בענייננו, ובוודאי שלא ניתן להכריע בשאלת האיזון הראוי בנסיבות העניין.

■ “… חברת 012 משולה בענייננו למי שמחזיק במפתח למחסן של סטריקובסקי; סעיף החוק אינו מאפשר לדרוש ממנה מפתח זה, אלא רק מידע או מסמך קונקרטי שהיא מחזיקה בהם. לא זו בלבד שגישה חופשית לחשבון הדוא”ל אינה אפשרית, אלא גם הוראה למסירת העתק של כל חשבון הדוא”ל, על קרבו וכרעיו, אינה מצויה בגדר הסמכות המוענקת על-פי הסעיף”.

■ “… הכנ”ר טוען כי קיימת סמכות להורות לחברת 012 להעביר העתק של תכתובות מסוימות, בהתאם למילות חיפוש או לכתובות ספציפיות שמהן או אליהן נשלחו הודעות. אין לשלול את האפשרות הפרשנית כי בקשה מעין זו אכן מצויה בסמכות הכונס, וכי בנסיבות מסוימות יהיה מוצדק להורות כן, בהתקיים תשתית ראייתית חזקה בנוגע להעלמת הכנסות. ברם, כאמור, שאלה זו תוכל להתברר רק כאשר תישמע גם עמדתה של חברת 012, ורק כאשר תונח לפני בית-המשפט בקשה מתאימה וקונקרטית כאמור”.

[ההערה: ההדגשות לא מופיעות במקור].