בתובענה ייצוגית נגד פרטנר וסלקום: שופטת דחתה בקשת תובעים לצירוף חוות דעת אך אישרה בקשת לצירוף תצהיר; כ”א מהנתבעות תפוצה בסך 3,000 ₪ ע”י התובעים

בבית-המשפט המחוזי מרכז-לוד מתנהלת תביעה (ובקשה להכיר בה כתובענה ייצוגית) של דוד וייס, רבקה פהארנאנד ולוי ישראל  החברות פרטנר תקשורת וסלקום ישראל.

כבוד השופטת מיכל נד”ב כתבה בין היתר בהחלטה שנתנה לגבי בקשות של התובעים בתביעה זו:

■ “לפני בקשה לתיקון בקשה לאישור תובענה ייצוגית. הבקשה היא להוספת חוות דעת מומחה ולהוספת תצהיר של מצהיר נוסף בעניין משיבה 2 [ חברת סלקום]. בתובענה ובבקשת האישור טוענים המבקשים שהמשיבות גבו מחיר בלתי הוגן גבוה ומופרז המהווה ניצול מעמד מונופוליסטי לרעה לפי סעיף 29א(ב)(1) בחוק ההגבלים העסקיים, התשמ”ח – 1988”.

■ שתי חברות התקשורת התנגדו לבקשת התיקון. חברת פרטנר טענה בין היתר כי “לא הייתה מניעה לצרף חוות דעת לבקשת האישור, בקשת האישור לא נערכה כדבעי, בקשת התיקון הוגשה בחוסר תום לב ומועלות בה טענות סותרות”. לדברי פרטנר, בקשת האישור כתובענה ייצוגית הוגשה ביום 6.5.2018, “יומיים לפני כניסתן לתוקף של תקנות האגרות”. לדברי החברה, “הראייה המרכזית עליה נסמכת הבקשה היא כתבה בעיתון”. החברה הדגישה שהמבקשים מודעים לחובות לגבי הגשת בקשת אישור כיוון שבא-כוחם, עו”ד שחר בן-מאיר, שימש כב”כ המבקש בבקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

■ פרטנר גם הוסיפה כי “אין להיעתר לניסיון ליצוק בדיעבד תוכן לבקשות אישור שהוגו ללא תשתית על בסיס כתבה בעיתון […] ההלכה מקבלת משנה תוקף בענייננו משבקשת האישור הוגשה על סכום של כ- 20 מיליון ₪ ללא תשתית, וזאת על-מנת ‘לתפוס תור’ ולחמוק מאגרה בסכום של 5,500 ₪. מדובר בחוסר תום לב שמצדיק את דחיית בקשת התיקון”.

■ גם חברת סלקום התייחסה להיבט זה וטענה כי “[…] בקשת האישור הוגשה יומיים לפני כניסת תקנות האגרות לתוקף […] ניכר כי הליקויים בבקשת האישור נבעו בחלקם מהגשת בקשה חפוזה בסמוך לכניסת תקנות האגרות לתוקף בניסיון פסול לחמוק מתשלום אגרה”.

■ בהכרעתה כותבת השופטת כי “לאור ההלכה הפסוקה שהובאה לעיל, אני סבורה כי הבקשה שלפני לתיקון בקשת האישור שעניינה צירוף חוות הדעת, דינה להידחות […] משמעות הדבר היא שאותו מידע היה בידי המבקשים או יכול היה להיות בידיהם אילו נקטו שקידה ראוייה עובר להגשת בקשת האישור, והם בחרו שלא להגיש חוות דעת בהסתמך עליו וכך להגיש בקשת אישור חסרת בסיס ראייתי. בבקשת האישור אשר הוגשה בשנת 2018 הסתמכו המבקשים בעיקרו של דבר על מאמר משנת 2014”.

■ “[…] אני מקבלת את טענת המשיבות כי קשה שלא לתמוה על הקשר שבין אי הגשת חוות הדעת לבין מועד הכניסה לתוקף של תקנות האגרות (הבקשה הוגשה יומיים לפני כניסת התקנות לתוקף)”.

■ באשר בקשה השנייה של צירוף תצהיר, אומרת השופטת כי ” נוכח הטענה כי ורטהיימר פנה למבקשים לאחר ובעקבות בקשת האישור, העובדה שמטרת זימונו היא ביסוס הקשה לאישור התובענה ולא תיקון של הבקשה, נוכח השלב המוקדם שבו מוגשת הבקשה […] אני מתירה צירוף התצהיר”.

■ השופטת דחתה כאמור את הבקשה להגשת חוות דעת וקבעה כי המבקש הראשון מבין השלושה ישלם לחברת פרטנר סכום כולל של 3,000 ₪ ואילו שני המבקשים האחרים בתביעה זו ישלמו לסלקום סכום כולל של 3,000 והבקשה לצירף התצהיר מתקבלת.

הערות עורך Read IT Now:

* הכתבה לגביה מתייחסת ההחלטה היא כתבתו של אמיתי זיו מדה מארקר מיום 22.9.2014 שכותרתה: כמה עולה דקת שיחה מחו”ל? לחברת הסלולר – 40 אגורות, לנו – פי 5.

בכותרת המשנה של הידיעה נאמר: נתונים שהגיעו לידי TheMarker מגלים פער של מאות אחוזים בין המחירים שגובות חברות הסלולר על שימוש בסלולר בחו”ל – לבין עלות הנדידה בפועל ■ כך מצליחות חברות הסלולר הגדולות להרוויח מאות אחוזים עבור שירות שנהפך לבסיסי.

* ביום 13.5.2018 פירסמתי כאן באתר את הידיעה הבאה:

לבית-המשפט המחוזי מרכז בלוד הוגשה ב- 6 במאי 2018 תביעה (ובקשה להכיר בה כתובענה ייצוגית) נגד החברות פרטנר תקשורת וסלקום ישראל בשם “כל מי שהשתמש בשירותי חו”ל של הנתבעות מחוץ לחבילה או בלא חבילה או בחריגה מחבילה אשר לגביהם נגבה מחיר מופרז”.

התובעים בתביעה זו הם דוד וייס [מנוי של פרטנר], פהארהאנד רבקה ולוי ישראל [מנויים של סלקום] מירושלים.

יצויין כי וייס הגיש בנושא זה תביעה לבית-המשפט לתביעות קטנות בירושלים [ת”ק 1340-01-18] נגד פרטנר תקשורת אולם “לאור מורכבות התביעה והצורך בהליכים שונים ובין השאר גילוי מסמכים, שאלון וזימוני עדים, אשר אינם מתאימים להתדיינות בפני בית-משפט לתביעות קטנות, הגיש בקשה למחיקת התביעה תוך שמירת האופציה להגשת התביעה בפני הערכאה המתאימה”.

בכתב התביעה הנוכחי נאמר בין היתר כי “השאלה העובדתית העיקרית בתביעה זו הינה כמובן כמה עולה דקת שיחה בחו”ל לפרטנר ולסלקום (וכן SMS ונפח גלישה) וכמה מותר להן להרוויח יחסית לעלות זו. זו גם שאלה עובדתית שהתשובה לה מן הסתם תוצג במסגרת ניהול תביעה זו ותוכיח את צדקת טענות התובעים והפגיעה הגדולה בציבור.

“ענייננו במצב דברים פשוט ורגיל בו לקוח שוכח לעשות חבילת תקשורת לחו”ל, או בוחר לא לעשות חבילת שיחה לחו”ל, או טועה ולא עושה חבילת שיחה לחו”ל, או מתקשר במקרה לחו”ל למרות שלא התכוון או מקבל שיחה במקרה בחו”ל, ובהתאם משתמש ב- SMS או באינטרנט בחו”ל.

“… בכל המקרים בהם אנו דנים כאן משולמים סכומי עתק בגין כל דקה ודקה, למרות שבמסגרת חבילה היה משולם סכום נמוך מאוד באופן יחסי, ולמרות שלמשיבות העֲלוּת בגין אותה דקת שיחה או שירות בחו”ל הינה זהה ונמוכה במיוחד.

“איננו יודעים מה העֲלוּת של דקת שיחה אצל הנתבעות, אבל ברור לנו שהיא אינה כה גבוהה כמו שהנתבעות מנסות לספר לנו.

“על פני הדברים מדובר בעֲלוּת של עד 50 אג’ לדקה, כנראה פחות. ואם ההערכה הזאת נכונה, הרי מדובר בחיוב של יותר מפי 50 מהמחיר, ומדובר ברווח מופרז, מוגזם ובלתי סביר של 6,000%!

“מהותה של בקשה זו הינה פנייה לבית-המשפט כדי ליצוק תוכן מעשי לאיסור על קביעת מחיר לא הוגן מופרז על-ידי גורם עסקי שבפעולה זו הוא גם מונופול, במעשה הגורם לפגיעה חמורה בלקוח הישראלי ומפר את המטרות החברתיות והכלכליות העומדות ביסוד חוקי ההגבלים העסקיים בישראל ובעולם.

“… אנו איננו אומרים שאסור למשיבות להרוויח. אדרבא, שכל משיבה תרוויח. אך שתרוויח רווח הוגן. לא רווח מוגזם ולא רווח עושק … עדיין אין הדבר מייצר למשיבות זכות לגבות מחירים כה גבוהים על שירות כה רגיל אותו הן מוכנות לספק במחיר זול מאוד יחסית וכשעלותו כה נמוכה עבורן.

לדברי התובעים, פרטנר – שעה שהיא גובה 29.90 ₪ לדקת שיחה – “היא מרוויחה רווח של יותר מ- 6,000% מול עלות השירות” ואילו סלקום – כשהיא גובה 24.90 ש”ח לדקת שיחה – “מרוויחה רווח של יותר מ- 5,000%!!!

“זהו רווח מופרז בכל קנה מידה שהוא – שאין לו אח ורע גם בישראל“.

התביעה הוגשה באמצעות עורכי הדין יצחק אבירם ושחר בן מאיר.

[הערה: כל ההדגשות מופיעות באופן זהה בטקסט המקורי של כתב הטענות].