בעקבות דיון מאוחד, העליון מחק 2 עתירות נפרדות שאחת מהן נגד שר התקשורת ו’ישראל דיגיטלית’; למרות החזרה לשיגרת הלימודים ובהתחשב “שתעצומות העותרים אכן מעלות שאלות נכבדות”, העליון מציע לרשויות לתת דעתן בצורה נרחבת יותר לכל היבטי הלמידה-מרחוק

בהחלטה משותפת שעסקה בשתי עתירות נפרדות שונות, החליט בית-המשפט העליון למחוק ב- 20 במאי 2020 את שתי העתירות “תוך שמירת זכויות וטענות הדדיים לכל הצדדים”.

העתירה הראשונה למתן צו על תנאי –  של עמותת עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, של ועדת המעקב לענייני חינוך ערבי ושל תשעה עותרים נוספים [בג”ץ 2398/20]. היא הופנתה נגד ראש הממשלה ומשרד החינוך.

העתירה השנייה למתן צו על תנאי  – של נאדר נאצר ו-15 אחרים [בג”ץ 2823/20] הופנתה נגד שר החינוך, מנכ”ל המשרד שמואל אבוהב, יו”ר המזכירות הפדגוגית ד”ר מרים שליסל, ראש הממשלה, שר האוצר, שר התקשורת, ראש מטה ישראל דיגיטלית במשרד לשיוויון חברתי ומרכז השלטון המקומי.

המשנה לנשיאת העליון כבוד השופט חנן מלצר [אליו הצטרפו כבוד השופטים ג’ורג’ קרא ויוסף אלרון] כתב בהחלטתו: “לאחר קריאת מכלול החומר שבפנינו, לרבות התגובה המקדמית מטעם משיבי הממשלה מתאריך 08.05.2020 ושמיעת טיעונים של ב”כ המערערים ושל באת-כוח המשיבה 8 [מרכז השלטון המקומי], הצענו לצדדים לחזור בהם מן העתירה, שכן רוב נושאי העתירות אינם דחופים עוד (בשל החזרת עיקר מערכת החינוך למתכונת לימודים רגילה, ובשל היות העתירות כלליות מדי), וכן בשים לכך שלא צורפו לעתירות כל המשיבים הרלבנטיים.

“עם זאת הבהרנו שבהתחשב בכך שתעצומות העותרים אכן מעלות שאלות נכבדות, ראוי לפיכך שהעותרים ימחקו את העתירות, תוך שמירת זכויות וטענות הצדדים הדדית ויפנו עתה לכל השרים הנוגעים בדבר וישטחו בפניהם בקשותיהם והשגותיהם וכי המשיבים יתנו דעתם למכלול בתקופה של כ- 3 חודשים מעת שהפניות הללו תגענה אליהם, והכל לצורך היערכות ללמידה מרחוק בזמן חירום, לרבות אפשרות של פתיחת ערוצי רדיו וטלביזיה ציבוריים ייעודיים למטרה זו, בצד התארגנות להיערכות תשתיתית וטכנולוגית להעברת שיעורים ברשת האינטרנט. כמו כן על המשיבים ליתן מיידית את דעתם לבעיות החינוך שעדיין לא נפתרו באזורים הנחשבים “אדומים”.

“ב”כ העותרים בבג”ץ 2823/20 נעתר להצעתנו הנ”ל ואילו באת-כוח העותרים בבג”ץ 2398/20 ביקשה כי נשאיר את עתירתה תלויה ועומדת, או כי נחליט בגורל העתירה.

“נוכח כל האמור לעיל – אנו מוחקים את העתירות, תוך שמירת זכויות וטענות הדדיים לכל הצדדים”.

= = = = = = = = = = =

כיוון שאתר זה מסקר בין היתר את משרד התקשורת ואת ‘ישראל דיגיטלית’, אתמקד בעתירה השנייה שכאמור הוגשה גם נגד שר התקשורת (דאז) דוד אמסלם וראש מטה ‘ישראל דיגיטלית שי-לי שפיגלמן.

בתיאור המשיבים לעתירה נאמר כי “המשיב 6, שר התקשורת, עומד בראש משרד התקשורת, האחראי על הרגולציה בתחום התקשורת, ובסמכותו לסייע למשרד התקשורת בהנגשת תשתיות אינטרנט לכל רחבי המדינה.

“המשיבה 7 עומדת בראש מטה ישראל דיגיטלית, מיזם ממשלתי השואף לרתום ולמנף את ההזדמנות הטמונה במהפיכה הדיגיטלית ובהתקדמות טכנולוגיות המידע והתקשורת לטובת צמיחה כלכלית מואצת, צמצום פערים והפיכת המימשל לחכם, מהיר ידידותי לאזרחים, ומוביל עולמי בתחום הדיגיטלי. בין יתר תפקידי המיזם לסייע למשרד החינוך לקדם ולהתאים את מערכת החינוך לעידן הדיגיטלי”.

עתירה זו הוגשה באמצעות עו”ד הרן רייכמן (מהקליניקה למשפט ומדיניות חינוך של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה) ועו”ד טל חסין (מהאגודה לזכויות האזרח בישראל). [העתירה נכתבה בסיוע הסטודנטים בקליניקה למשפט ומדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה].

העליון התבקש בעתירה להוציא צו על תנאי (ולקיים דיון דחוף) בו ישיבו המשיבים לגבי שורה של נושאים הקשורים בתלמידים “[…] שנבצר מהם לקחת חלק בתוכנית הלמידה מרחוק בשל כך שאין בידם את האמצעים ההולמים (מחשבים ו/או תשתית אינטרנט וחיבור לרשת)”. כמו כן נתבקשו מקצת מהמשיבים להקצות בדחיפות “מחשבים לכלל התלמידים בישראל שאין בידם ציוד מתאים לצורך הלמידה המקוונת”, יצירת “פיתרונות תשתיתיים הולמים להבטחת חיבור איכותי לרשת אינטרנט לכלל התלמידים”, “להעלאת מערך השידורים הלאומי לתקופת קורונה לאפיק שידור ציבורי, לא מסחרי ולא אינטרנטי” ועוד.

לאחר שנסקרה פעילות המדינה לגבי מערכת הלימוד בתקופת משבר קורונה, נאמר בנימוקים לעתירה כי “[…] היערכות משרד החינוך ללמידה מרחוק הותירה מחוץ לה רבבות על גבי רבבות תלמידים אשר אין ברשותם מחשבים ו/או נגישות לתשתיות אינטרנט, ותלמידים אשר יש בביתם מחשב אחד אף שמספר הילדים בגילאי חינוך חובה במשפחה, הזקוקים למחשב, גבוה יותר. מצוקה כלכלית והיעדר חיבור לרשת נפוצים בעיקר בקרב תלמידים ערבים, בהם תלמידים מהכפרים הבלתי מוכרים בנגב ותלמידים מירושלים המזרחית, תלמידים ממשפחות מבקשות מקלט ותלמידים מאוכלוסיית יוצאי אתיופיה.

“בהתאם לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2017, ל- 24% ממשקי הבית עם ילדים בישראל אין חיבור לאינטרנט וב- 15.7% ממשקי הבית עם ילדים בישראל אין ולו מחשב אחד. משמעות הנתונים היא כי בבתיהם של 450,000 תלמידים לפחות אין חיבור לרשת, ובביתם של כ- 270,000 תלמידים אין מחשב. מאחר שקיים מתאם בין עוני לבין גודל המשפחה, ובבתים רבים יש יותר מילד אחד בגיל חנוך חובה, נראה כי מספר התלמידים שאינם מצויידים במחשב וברשת ללמידה ביתית גבוה אף יותר […] נתונים אלה מלמדים כי גם במשפחות עם גישה לאינטרנט ומחשב, אין די מחשבים כדי לאפשר לכל ילדי הבית למידה מקוונת אפקטיבית”.

בהמשך כתב העתירה נאמר בין היתר כי “[…] בידי המדינה עומדות שלל דרכים להנגיש תשתיות אינטרנט בטווח הקצר ובהן:

+ הצבת נקודות חמות לגלישה אלחוטית (WiFi Hotspots) שיאפשרו למידה בסביבת בית-הספר ובמרחבים בתוך בתי-הספר בהתאם לכללי הבטיחות;

+ פריסת רשתות אלחוטיות מבוססות סלולר לשימוש מאות תלמידים באיזורים בהם יש קליטה סלולרית עם רוחב פס מתאים (LTE);

+ קידום פריסה של תשתית אינטרנט מבוססת סיבים אופטיים באמצעות חברות תקשורת מסחריות;

+ באיזורים מרוחקים בהם ישנם קשיים בפריסת תשתיות, ניתן לייצר תשתית אינטרנט אלחוטית באמצעות פריסת קישור נקודה-לנקודה על פני עשרות ק”מ מאיזורים מיושבים נגישים יותר”.

לעתירה צורף נספח בנושא זה הכולל חוות דעת מומחה של יובל אדם מהדנס תוכנה ויועץ טכנולוגי.

= = = = = = = = = = =

תשובת המדינה לעתירה היא בת 111 עמודים ולמרות הקריאה לדחיית העתירה היא מפרטת את פעילויות המשרדים השונים בנושא הלמידה מרחוק לרבות פעילות משרד התקשורת לשיפור תשתיות התקשורת בקרב הישובים הבדואים בנגב.

= = = = = = = = = = =

נותר להמתין ולראות כיצד יתפתח נושא זה בעקבות ההחלטה הנוכחית של בג”ץ. ראוי, לדעתי, לזכור את הפיסקה האחרונה בעתירה:

סוף דבר: ימי החירום של משבר קורונה, ההוראות בדבר ריחוק חברתי, ההסתגרות בבתים והניסיון המתבקש לשמר שיגרת לימודים אף בתקופה זו, חשפו והאירו תמונת מצב כואבת, המעידה על כך שבעשור השלישי של המאה ה- 21 נותרים מאות אלפי תלמידים בצידי הדרך. זהו כשל מהותי של מערכת החינוך ופגיעה אנושה בזכותם לחינוך, לשיוויון ולכבוד. הפערים העצומים המתגלים עתה בנגישותם של התלמידים למחשבים ולחיבור לרשת – כלים בסיסיים בלמידה המותאמת למציאות החיים ולתוכניות הלימוד של משרד החינוך – והשלכותיהם, ימשיכו ללוותם בחייהם כבגירים. ללא רכישת אוריינות דיגיטלית ומיומנויות נלוות והשתלבותם בשוק העבודה, באקדמיה ובחברה בכלל, תתבצע מנקודת נחיות. חוסר ההיערכות המקומם של משרד החינוך בהנגשת תוכנית הלימודים המקוונת – שעל הטמעתה הוא עמל שנים ארוכות – בימי שיגרה ובעיתות חירום – פוגע בהם עתה ויפגע גם בעתידם. כשל בסיסי זה מחייב התערבות שיפוטית”. [הערה: ההדגשות  – במקור].