בית-משפט השלום בת”א דחה תביעת עובד לשעבר נגד חברת א.מ.ן מחשבים וחייב אותו בהוצאות של 8,000 ש”ח

בית-משפט השלום בת”א דחה תביעה [תא”מ 11938-12-17] של מאיר וייצמן, עובד לשעבר, נגד חברת א.מ.ן מחשבים וחייב אותו בהוצאות משפט ושכר טירחה בהיקף של 8,000 ₪.

כבוד השופט דניאל הורוביץ כתב בין היתר בפסק דינו שניתן ב- 17.1.2019 בהיעדר הצדדים:

■ “לפניי תביעה של התובע נגד הנתבעת ע”ס 54,116 ₪, לתשלום שכר המגיע לטענת התובע, מאת הנתבעת, בהתאם להסכם שבין הצדדים.

■ “ביום 7.1.2016 נערך ונחתם הסכם בין הצדדים לפיו התחייב התובע להעניק לנתבעת שירותים שונים בעיקר בתחום ה- SAP ברשות מקרקעי ישראל (רמ”י). התובע עבד בשירות הנתבעת במשך כ- 12 חודשים. ביום 17.1.2017 הודיעה הנתבעת על הפסקת עבודתו בתום 45 יום.

■ “[…] לטענת התובע, לנוכח הודעת הנתבעת על הפסקת ההתקשרות ולנוכח סגירת דלתות רמ”י בפניו, שכן נאסר עליו להיכנס לרמ”י מאותו מועד, נאלץ התובע לעבוד מהמשרד שבביתו והוא ענה לטלפונים ולפניות במיילים מאת עובדי רמ”י ככל שהיו […] הנתבעת סירבה לשלם לתובע את  שכרו לאור הוראת סעיף 4 להסכם ההתקשרות לפיה תשלום שכרו של התובע מותנה ‘גב אל גב’ עם התשלום שהנתבעת תקבל מרמ”י, והואיל והנתבעת לא קיבלה מרמ”י תשלום עבור עבודתו של התובע, לא העבירה הנתבעת לתובע את שכרו.

■ “[…] הנתבעת דוחה את טענות התובע […] התובע העביר לנתבעת את דרישות התשלום ואלו הופנו ע”י הנתבעת לרמ”י, אולם רמ”י סירבה לשלם את שכרו של התובע משום שלטענתה לא ביצע התובע את שלוש המשימות שהוטלו עליו [טיוב מסמכי איפיון; תיעוד קסטומיזציה; הכנת תיק חפיפה] ותחת זאת ביצע התובע, לטענתו, משימות אחרות

בדמות מענה לטלפונים ופניות במיילים מאת עובדי רמ”י, משימות שכלל לא התבקש לעשות.  לטענת הנתבעת, התובע מילא דו”ח של 9 שעות כל פעם, מבלי שהעביר פירוט של הנעשה על-ידו. לטענתה, היא עשתה מאמצים רבים כדי לקבל את התשלום עבור התובע ואף מנכ”ל הנתבעת פנה למנהל מערכות מידע ברמ”י בעניין זה, ללא הועיל.

■ “טוענת הנתבעת כי משפעלה היא כדי לנסות ולגבות את שכרו מרמ”י, ללא הצלחה, קיימה הנתבעת את חובתה כלפי התובע ואין עליה לשלם לתובע את שכרו שכן היא לא קיבלה את התשלום מרמ”י ובהתאם להוראות סעיף 4 להסכם פטורה הנתבעת לשלם לתובע שכר במקרה כזה”.

■ השופט כותב כי “לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמכלול הראיות והעדויות בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה”.

■ “אין מחלוקת כי רמ”י לא העבירה לנתבעת את התשלום עבור שכרו של התובע. בנסיבות אלה, ועל פי ההסכם אותו אישר התובע בחתימת ידו, אין לנתבעת חובת תשלום לתובע. מקובלים עלי הסבריו הברורים והרהוטים של נציג הנתבעת אלון רייטר בחקירתו בעניין זה. ההסכם שערכה הנתבעת עם התובע הוא הסכם ‘לעבודות קבלן’.

■ “[…] מר רייטר הסביר בחקירתו כי המהות של הסכם קבלן היא שבניגוד לשכיר שמקבל את משכותרו אחת לחודש ולא משנה מה יקרה, יכול הקבלן לקבל את שכרו רק אם הלקוח שילם לנתבעת את הכספים הנדרשים.

■ השופט קובע בפסק דינו כי “[…] אינני מקבל את ניסיונו של התובע לטעון בסיכומיו כי סעיף 4 להסכם הוא סעיף בלתי חוקי, בלתי מוסרי ונוגד את תקנת הציבור בנוסף להיותו תנאי מקפח בחוזה אחיד. טענות אלו הועלו לראשונה בסיכומים ולא בא זכרם בכתבי הטענות של התובע ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה.

■ בהמשך אומר עוד השופט כי “[…] מעבר לכל האמור, מקובלים עליי דברי הנתבעת שאין היגיון של ממש בטענת התובע כי הנתבעת ידעה בזמן אמת שהתובע אינו יכול לעמוד בדרישות רמ”י ולבצע את המטלות נתבקש, ולא עשתה דברי בעניין. לנתבעת יש הרי אינטרס משותף לתובע שכן גם הנתבעת מקבלת עמלה מרמ”י עבור העבודה של התובע. אין, איפוא, היגיון שהנתבעת תמנע מעצמה עמלה. לכן, מטבע הדברים, ובניגוד לטענת התובע, לו ידעה הנתבעת בזמן אמת כי ישנה בעייה והתובע אינו יכול לבצע את עבודתו, היא הייתה פונה לרמ”י לברר את הדבר, כדי להבטיח את עמלתה”.

■ השופט גם מציין את מה שהוא מכנה “צבר כשלים ראייתיים של התובע בתביעה זו, כפי שפורט לעיל, ולפיכך אין ‘להפוך את הקערה על פיה’ ולקבוע, רק מסיבה זו , כי התובע הרים את הנטל להוכיח את טענתו בדבר חוסר תום ליבה של הנתבעת בקיום זכותה עפ”י ההסכם, שלא לשלם את שכרו. לאור האמור, התביעה נדחית”.