בית-המשפט דחה עתירה מינהלית של סלקום נגד משרד התקשורת לגבי עיצום כספי שהוטל עליה

“לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים כפי שהביאום הצדדים בכתבי טענותיהם ובטיעוניהם על-פה לפניי, באתי לכלל מסקנה שאין להתערב בהחלטת המשיבה להטיל על העותרת עיצום כספי ואין להפחית את סכומו. המשיבה פעלה בדלת אמות שיקול הדעת המקצועי המוקנה לה עת החליטה להטיל על העותרת את העיצום ואין למצוא פגם מפגמי המשפט המינהלי אשר כוחו עימו לאיין, עד כדי בטלות, את השיקולים ששקלה עת קבעה את סכום העיצום”.

כך פסק כבוד השופט מאיר יפרח מבית-המשפט המחוזי בתל אביב יפו (בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים) בעתירה מינהלית (עת”מ 63808-06-16) שהגישה חברת סלקום ישראל נגד משרד התקשורת בנושא עיצום כספי שהטיל עליה המשרד. פסק הדין ניתן ב- 10 בינואר 2017.

השופט הטיל על חברת סלקום לשלם למשרד התקשורת הוצאות ושכר טרחת עו”ד בסכום של 20,000 ₪.

התביעה נגעה באחת מהתוכניות של סלקום המכונה ‘ללא הגבלה’. “בשנת 2012 כלל עמוד עיקרי פרטי התוכנית ציון של הסכום אותו יידרש הלקוח לשלם בגין ‘תעריף חריגה לדקת זמן אוויר ו/או הודעת SMS בארץ – במקרה של שימוש לא הוגן כמפורט בתנאי התוכנית’. אולם, משנת 2013 חדלה היא לציין את תעריף החריגה בעמוד עיקרי פרטי התוכנית, אך אין חולק על כך כי תעריף זה מצויין בתנאי התוכנית.

“מחודש יולי 2014 החלו צרכנים להתלונן באזני המשיבה [משרד התקשורת] על כך שהעותרת [סלקום] חייבה אותם לשלם סכומים ניכרים מחמת שימוש לא הוגן ולא סביר בשיחות טלפון או במשלוחי מסרונים. המשיבה ירדה לחקר העניין ומבדיקת הסכמי ההתקשרות של המתלוננים נסתבר כי לחלקם כלל לא נערך עמוד עיקרי פרטי התוכנים ולחלקם – נערך עמוד כאמור, אלא שנפקד הימנו ציון הסכום שיידרש הלקוח לשלם מחמת חריגה מהיקף השימוש על-פי תנאי התוכנית”.

לאחר דין הדברים בין סלקום למשרד התקשורת, במהלכם קיבל המשרד חלק מטענות החברה, הוא החליט להטיל עליה עיצום כספי בסכום של 1,517,260 ש” בשל הפרת סעיף 55.4 לרישיון ועל כך עתרה סלקום לבית-המשפט.

“(…) על-מנת לשים קץ למצב זה (שיש בו מעין כשל שוק), הפוגע בצרכן בכלל  ובתחרות בפרט ובמטרה להגביר את השקיפות בשוק הנדון, תוקן הרישיון (של העותרת ושאר המפעילות הסלולריות) והוספה בו הוראה שבה הדרש כי חוזה ההתקשרות עם המנוי יכיל דף אחד המרכז (בצורה טבלאית) את כל התעריפים שלפיהם יחוייב המנוי בגין השירותים שיקבל מן המפעיל במהלך ההתקשרות. העותרת לא עמדה בעמוד עיקרי התוכנית את המידע אשר המשיבה, כמי שאמונה על אסדרת השוק הנדון, ראתה לנכון לדרוש ציונו בעמוד המרכז את הפרטים העיקריים והחיוניים לצרכן”.

השופט כותב בפסק הדין כי משרד התקשורת מצא “כי התועלת הכספית שהפיקה העותרת מן ההפרה (לאמור: הסכום המצטבר ששילמו המנויים אשר חרגו ממגבלת דקות השיחה או ההודעות), הייתה למעלה מעשרה מיליון ₪ (ומנגד, לקוחות חורגים זוכו בכ- 700 אלף ₪ עקב פשרה בתביעה ייצוגית). כל כן סברה המשיבה כי עחצום בסכום הנמוך מסך ההכנסות שצמחו בשל ההפרה לא יהא מרתיע מפני הפרות משתלמות בעתיד, אלא שלנוכח מגבלת סכום העיצום הכספי שניתן להטיל עפ”י חוק התקשורת, לא היה מנוס מהשתת העיצום בסכום המירבי (1,517,260 ₪) וכך נעשה”.

“(…) אני סבור כי המשיבה לא חרגה מן הדין בבואה לקבוע את שיעור העיצום (…) המשיבה לא אטמה אזניה משמיעת טענות העותרת בהתייחסה לדו”ח הסופי. היא קיבלה את עמדת העותרת ביחס לחלק הארי של טיעוני העותרת”.

בסוף פסיקתו כותב השופט כי “(…) השאלה היא אם הרשות פעלה כדין ובמסגרת סמכותה עת החליטה את שהחליטה. בענייננו, אני סובר כי לא נפל במעשיה פגם המחייב התערבות”.