בג”צ דחה עתירת 40 עותרים בדרישה למנוע מהמשטרה לאמן בארץ שוטרים מהודו המעורבים בהפרות חמורות של זכויות אדם ושל החוק הבינ”ל בקשמיר

הבוקר דיווחתי בחלון המבזקים של האתר: בג”צ דחה עתירה של 40 עותרים בדרישה למנוע אימונים בארץ ע”י מ”י, של שוטרים מהודו המעורבים בהפרות חמורות של זכויות אדם ושל החוק הבין-לאומי בקשמיר; “בלא לגרוע מחשיבות הנושא של הפרת זכויות אדם בקשמיר שמציפים העותרים – העתירה דנן והסעד המבוקש בגדרה אינם המסגרת המתאימה לקידום ההגנה על תושבי קשמיר, וזאת משהזיקה בין אימוני השוטרים בישראל לבין הפשעים המבוצעים על פי הנטען בקשמיר היא ספקולטיבית גרידא”; בג”ץ חייב את העותרים בתשלום 3,000 ₪ הוצאות המשיבים [הרחבה – בהמשך].

העתירה [בג”ץ 44/20] הוגשה ע”י 40 עותרים באמצעות עו”ד איתי מק. היא הוגשה נגד משטרת ישראל, המשרד לביטחון הפנים, הלשכה למאבק בטרור במשרד ראש הממשלה ןמשרד החוץ.

היא הוגשה לבית-המשפט העליון בשיבתו כבית דין גבוה לצדק לאחר שמשרד החוץ, משטרת ישראל והמשרד לביטחון פנים, סירבו לבצע “סינון” מראש של השוטרים ההודים הספציפיים שמעוניינים להתאמן ע”י משטרת ישראל במדינת ישראל. מטרת אותו הליך סינון היא שלא יהיו ביניהם מי שמעורבים ואחראים להפרות חמורות של זכויות אדם ושל החוק הבין-לאומי במדינת קשמיר, ובפרט שוטרים אשר מעוורים, רוצחים, אונסים, מענים ומעלימים אזרחים ואזרחיות בחבל קשמיר.

לדברי העותרים, שוטרים הודים מאומנים ב”לוחמה בטרור” ע”י משטרת ישראל במדינת ישראל, במסגרת ההסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של הודו בדבר שיתוף פעולה בסוגיות של ביטחון פנים וציבור, משנת 2014.

“העובדה כי הודו הינה ה’דמוקרטיה הגדולה בעולם’, ושותפה כלכלית ופוליטית חשובה ביותר של מדינת ישראל ושל מדינות המערב, אינה יכולה להכשיר מבחינה חוקית ומוסרית הענקת סיוע לשוטרים הודים ספציפיים המעורבים ואחראים לפשעים חמורים לפי החוק הבין-לאומי במדינת קשמיר, באמצעות אימונם והכשרתם ע”י המשטרה בישראל”, לטענת העותרים.

“העובדה כי פועלות בקשמיר קבוצות טרור וקבוצות בדלניות שמבצעות פשעים חמורים כלפי נציגי הממשל וכוחות הביטחון ההודים, פשעים כלפי האוכלוסייה האזרחית-המקומית בקשמיר, וכן פשעים ופעולות טרור ברחבי הודו, גם היא אינה יכולה להכשיר מבחינה חוקית ומוסרית העלמת עין מהענישה הקולקטיבית ומהפרות זכויות האדם המבוצעות בקשמיר ע”י כוחות הביטחון ההודים, שכוללות בין היתר: הוצאות להורג ללא משפט, אונס ואלימות מינית, העלמה, עינויים (הכוללים חשמול, חיתוך איברים, תלישה וגילוח של חלקים מעור הגוף), מעצרים שרירותיים, עבודות כפיה ושימוש בכוח לא סביר כלפי מפגינים; במהלך השנים הארוכות של העימות בקשמיר, כ- 80 אלף איש נהרגו, לפחות 8,000 איש הועלמו, עשרות אלפים הוחזקו במעצר לתקופות ממושכות וללא הליכים משפטיים, המונים עברו עינויים ונפצעו מירי כוחות הביטחון”.

בעתירה הוסבר כיצד ארה”ב, מדינות האיחוד האירופאי ואפילו ממשלת הודו מונעות כניסה של מפרי זכויות אדם אליהן, וצוין כי מדינת ישראל כבר כיום מבצעת סינון של פעילי BDS.

בתגובתה לעתירה טענה כי עד כה הגיעו לאימונים בישראל רק 150 שוטרים הודים, אשר ביקרו בבסיס האימונים של מג”ב, במכללה לשוטרים ובמחוז ירושלים. בינואר 2020, השוטרים ההודים גם ביקרו במרכז השליטה של העיר העתיקה בירושלים ובתעשיות הביטחוניות הישראליות.

נוסף על טענות סף שונות, המדינה טענה כי יש לדחות את העתירה, בין היתר, מאחר שמדינת ישראל אינה נוהגת לבצע סינון כלשהו של משלחות המגיעות לארץ; מאחר שמבחינת יחסי החוץ התערבות בזהות השוטרים ההודים המגיעים לישראל תתפרש כהתערבות בוטה בענייניה הפנימיים של הודו, ועלולה לגרום למשבר ביחסי שתי המדינות; וכן מאחר שהדבר יגרום לדרישת סינון דומה בעניין נציגי מדינות אחרות המגיעים לישראל.

בפסק הדין ציינו כבוד השופטים ענת ברון, ניל הנדל ונעם סולברג כי “על פני עמודים רבים שוטחים העותרים את המצב הפוליטי והמדיני הקשה השורר בקשמיר, חבל ארץ העומד במוקד הסכסוך שבין הודו לפקיסטן, תוך שהעותרים מייחסים לכוחות הביטחון ההודים ביצוע פשעים נגד האנושות והפרות חמורות של זכויות אדם של המוסלמים תושבי קשמיר. לעמדת העותרים, חרף החשיבות שבקידום קשרים בין מדינת ישראל והודו, לא ניתן להעלים עין מהזוועות המבוצעות שם – והמשמעות לענייננו היא שאין לאמן ולהכשיר בישראל את אותם שוטרים הודים המעורבים בביצוע פשעים חמורים ופגיעה בזכויות אדם. בתוך כך נטען כי מדינת ישראל נדרשת לאסוף מידע מודיעיני ולערוך סינון מראש של חברי המשלחות ההודיות, ולמנוע את כניסתם לישראל של אלה המעורבים בהפרות החוק הבינלאומי בקשמיר. בהקשר זה מבהירים העותרים כי אם לא ייעשה כן, הדבר עלול לעלות כדי עבירת סיוע מצד המשיבים לפשעים נגד האנושות המבוצעים בקשמיר”.

“[…] לאחר עיון בעתירה, בתגובה ובתשובה לתגובה על נספחיהן, הגענו לכלל מסקנה שדינה של העתירה להידחות על הסף. העותרים לא הניחו תשתית עובדתית או ראייתית לקיומו של קשר כלשהו בין הפגיעה בזכויות אדם בקשמיר כמתואר בעתירה, לבין ביקורי משלחות השוטרים מהודו בישראל”.

“[…] יובהר: לדברי המשיבים ממשלת ישראל אינה נוהגת לערוך בדיקה פרסונלית של חברי משלחות באופן כללי, וכך נהוג גם על ידי כלל המדינות שלישראל יחסים דיפלומטיים עימן. בתוך כך, ההחלטה שלא לבדוק ולסנן מראש את חברי משלחות השוטרים מהודו היא החלטה הנוגעת במישרין לאופן ניהול יחסי החוץ של המדינה, והכלל הוא שעל בית משפט זה ‘לנקוט ריסון יתר בביקורת השיפוטית, ולא להתערב בהחלטות המדיניות אלא בנסיבות חריגות ביותר, פן ישיג את גבולה של הרשות המבצעת’. בענייננו, לא עלה בידי העותרים להצדיק סטייה מכלל יסוד זה, וגם בשל בכך דינה של העתירה להידחות על הסף”.

“סופו של דבר, בלא לגרוע מחשיבות הנושא של הפרת זכויות אדם בקשמיר שמציפים העותרים – העתירה דנן והסעד המבוקש בגדרה אינם המסגרת המתאימה לקידום ההגנה על תושבי קשמיר, וזאת משהזיקה בין אימוני השוטרים בישראל לבין הפשעים המבוצעים על פי הנטען בקשמיר היא ספקולטיבית גרידא”.

“התוצאה היא שאנו מורים על דחיית העתירה על הסף. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ש”ח.”

* העתירה הוגשה יחד עם פעילות ופעילי זכויות האדם שושנה לונדון ספיר, עידית ברסלאור, רלה מזלי, ד”ר צביה שפירא, פרופ’ רות הכהן-פינצ’ובר, שירלי נדב, חנה בר”ג, פרופ’ דפנה גולן, יעל אגמון, רעיה רותם, קלאודיו קוגון, נורה בנדרסקי, נוני טל, פרופ’ בן ציון מוניץ, עופר ניימן, שאול צ’ריקובר, עודד אפרתי, סהר ורדי, ג’סיקה נבו, רחל חיות, ד”ר סנאית גיסיס, גיא בוטביה, ורד ביתן, אלי אמינוב, סיגל קוק אביבי, חיה אופק, גיא הירשפלד, סמדר יערון, דפנה בנאי, גדעון ספירו, מיכל הרמתי, רונית רוזנטל, נורית פופר, מוסי רז, יואב הס, ד”ר בטינה בירמנס, מיאקו גליקו ופרופ’ יונתן אנסון. העותרים מבקשים לסייע להם לגייס כספים למימון הוצאות המדינה כפי שקבע בג”ץ.