אסיר עולם הגיש תביעה (ובקשה להכיר בה כתובענה ייצוגית) נגד שירות בתי-הסוהר ונגד בינת תקשורת מחשבים בשל מערכת הטלפוניה “שחף” המותקנת בשב”ס

אסיר עולם המרצה כיום את עונשו בכלא “אשל” הגיש לבית-המשפט המחוזי בחיפה [בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים] תביעה (ובקשה להכיר בה כתובענה ייצוגית) נגד שירות בתי-הסוהר ונגד בינת תקשורת מחשבים בשל מערכת הטלפוניה “שחף” המותקנת בשב”ס.

לדברי האסיר, האסירים שמתקשרים מהמערכת משלמים יותר מהנדרש ובכך מממנים עלויות תפעול והחזקת המערכת וכן המערכת ‘רוויית’ תקלות: “סביר להניח כי בעולם החיצוני לבית-הסוהר כל משתמש שהיה מקבל מערכת כזו היה נוטש את השימוש בה מהר מאוד ועובר לקבל שירות מחברת טלפונים אחרת … אלא  … מדובר ב’צרכן שבוי’.”

בפתח התביעה נאמר כי “תביעה זו עניינה מערכת טלפונים חדשה אשר הוכנסה לשימוש בשירות בתי-הסוהר בשנת 2013 ונקראת מערכת ‘שחף’ – מדובר במערכת טלפוניה משוכללת וממוחשבת אשר פותחה ומופעלת בהזמנת השב”ס ותפקידה, מבחינת השב”ס, לאפשר לו שליטה, האזנה ופיקוח על שיחות האסירים, וכפי שנראה להלן מאפשרת לשב”ס להרוויח רווחים נאים עת הוא מתחלק עם החברה המפעילה ברווחים – אלא שהמערכת כפי הנראה משוכללת ‘מידי’ ורוויית תקלות, אינה פועלת כפי שצריך לפעול מכשיר טלפון, היא מכבידה על האסירים, פוגעת בהם, הופכת את חייהם לבלתי נסבלים וכן הפכו האסירים כולם לשבויים בידי חברת בינת ושירות בתי-הסוהר שכל מה שמעניין אותם הוא תפעול המערכת והפקת רווחים ממנה על חשבון האסירים”.

לדברי התובע, השב”ס מפעיל ברחבי מדינת ישראל 26 מתקני כליאה בהם כלואים כ- 20,000 אסירים בממוצע מסוגים שונים.  בכל אחד ממתקני הכליאה אותם מפעילה הנתבעת 1 מותקנים עשרות מכשירי טלפון המשמשים הן את המשיבה לצורך פעולתה והן את האסירים הכלואים במתקנים אלה – נכון להיום פועלים בבתי-הסוהר של הנתבעת 1 כ- 2,000 מכשירי טלפון העומדים לרשות האסירים.

“במשך שנים רבות הופעלו הטלפונים במתקני המשיבה ע”י חברת בזק כאשר כל פעולות ההתקנה, התחזוקה והתפעול בוצעו ומומנו ע”י המשיבה ואילו מימון השיחות נעשה ע”י האסירים באמצעות רכישת כרטיסי ‘טלכרט’ אותם רכשו מתוך תקציבם האישי”.

“בחודש נובמבר 2010 פירסם שירות בתי-הסוהר מכרז ל’הקמה, תפעול ותחזוקת מערכת שירותי טלפון בגבייה למוחזקים במשמורת בתי-הסוהר – Inmate Telephone Services”.

“במכרז שפורסם ע”י שב”ס זכתה המשיבה 2 אשר הקימה את המערכת, התקינה אותה במתקני הכליאה של הנתבעת 1, ולאחר תקופת ניסויים הותקנה המערכת בשנת 2013 בכל המתקנים … המערכת הוקמה כפרוייקט שבו חברה חיצונית – הנתבעת 2 – מימנה את עלות ההקמה ותפעיל אותה לתקופה של עשר שנים עם אפשרות הארכה לחמש שנים נוספות”.

התובע מדגיש כי “… שיטת הפעלה זו … משמעותה שהאסירים הרוכשים דקות שיחה משלמים לא רק עבור השירות הטלפוני שניתן להם אלא האסירים משלמים גם עבור עלויות הקמת המערכת, את עלויות התפעול שלה ואת הרווח של החברה המתפעלת – הנתבעת 2 –  וכן רווחים אותם מקבלת הנתבעת 1 שכן בהתאם למידע המפורסם ברשת האינטרנט אודות המכרז עולה כי הנתבעת 2 משלמת לנתבעת 1 חלק מרווחיה וכן משלמת קנסות אותם רשאית הנתבעת 1 להטיל על הנתבעת 2″ [ההדגשות – במקור].

“… מערכת שחף כמערכת כוללת לא רק את מערכת הטלפוניה העומדת לשירות האסירים אלא גם את חלקה השני של המערכת המכונה ‘מערכת ניהול’ וכן משמשת את שב”ס לצורך פעולות נוספות – האזנות, מעקב, ניטור, הקלטה, מניעת קשר – יוצא ששב”ס הטיל על אוכלוסיית האסירים את מימון המערכת כולה לרבות המערכת העומדת לשירותו של השב”ס הממומנת ע”י האסירים עצמם” [ההדגשה – במקור].

בהמשך התביעה נאמר כי מדובר במערכת “רוויית תקלות המקשות על השימוש בה, [ש]לא מאפשרת לצרכן – האסירים – יכולת שימוש ראוי … כיום, כשנתיים לאחר הפעלת המערכת ברור וידוע, ושב”ס אינו מכחיש, כי מדובר במערכת רוויית תקלות שהנתבעים אינם יודעים כיצד להתמודד איתן” והתובע מפרט בהרחבה רבה בתביעתו את כלל התקלות של המערכת במהלך השימוש של האסירים בה.

“בניגוד לכל התפתחות טכנולוגית האמורה להקל, לשדרג, להיות מתקדמת וידידותית למשתמש קיבל התובע ויתר האסירים מערכת קלוקלת רוויית תקלות מתסכלת שאולי מבחינת צרכי השב”ס (מעקב, ניטור, האזנה, חסימה וכו’) היא משוכללת אולם מבחינת האסירים – שנזכיר כי הם שמממנים אותה – מדובר במערכת פגומה, קלוקלת שדרדרה אותם שנים לאחור וגרועה הרבה יותר ממערכת ה’בזק’ הוותיקה והפשוטה שהייתה קיימת קודם לכן”.

“סביר להניח כי בעולם החיצוני לבית-הסוהר כל משתמש שהיה מקבל מערכת כזו היה נוטש את השימוש בה מהר מאוד ועובר לקבל שירות מחברת טלפונים אחרת. אלא שבנוגע למערכת שחף מדובר בקהל של אסירים. מדובר בצרכן שהוא בבחינת ‘צרכן שבוי’. התובע, כמו גם שאר האסירים, אינו יכול לבחור את החברה ממנה הוא מקבל שירות – שירות שלא ניתן לו חינם אלא שירות שהוא משלם עליו ממיטב כספו”.

התובע אומר בתביעתו כי פנה לא אחת אל רשויות השב”ס והתריע על המצב “והלין על הליקויים במערכת. הנתבעים לא טרחו לשפר את המערכת עד כי התובע נאלץ לפנות לבית-משפט בעתירות אסיר ולבקש להורות לשב”ס להחליף את המערכת”.

התובע טוען כי מחיר לדקת שיחה כולל לא רק את עלות השירות הטלפוני (השיחות) אלא גם את עלות הקמת המערכת והרווחים של שתי הנתבעות. לדבריו, השב”ס פועל בעניין זה “שלא כדין, בחוסר תום לב, בהסתר וללא ידיעת האסירים ותוך עשיית עושר ולא במשפט … מחיר השיחה אותו משלמים האסירים אינו בגדר מחיר שיחה אלא הוא בגדר מס פסול שאסור לנתבעים לגבות אותו”.

“… לא יעלה על הדעת להשית על אוכלוסיית האסירים במדינת ישראל תשלום למימון מתקני שירות בתי-הסוהר – כפי שלא יעלה על הדעת לגבות מהאסירים תשלום עבור מבנה בית-הסוהר, עבור המיטות, החשמל, מערכת החשמל, מערכת המים ומערכת הביוב כך לא ניתן להשית על אסירים מימון רכישת מערכת טלפונית הנמצאת בין כותלי בית-הסוהר”.

הערות עורך Read IT Now: וועדת הפנים של הכנסת כמו גם בית-המשפט העליון בשבתו כבג”צ נדרשו בשנים 2013-2014 לנושא שימוש בחתימות קול של אסירים במסגרת פיילוט מערכת שחף.

■ בדצמבר 2015 פירסמתי כאן באתר ידיעה בה נאמר בין היתר: משרד המשפטים פירסם ב- 15 בנובמבר 2015 תזכיר חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) (תיקון מס’ 5 – אמצעי זיהוי ביומטריים), התשע”ו – 2015.

בתזכיר החוק נאמר כי “במהלך שנת 2013 החלה בשירות בתי-הסוהר (שב”ס) הטמעת מערכת טלפוניה חדשה, המכונה מערכת “שחף”, באמצעות חברה פרטית. מטרתה המרכזית של המערכת הינה הקניית יכולת שליטה ובקרה בידי שב”ס, בניהול מערך הטלפונים בגבייה הקיימים באגפי שב”ס, לצורך שמירה על התנהלות תקינה ומניעת שימוש לרעה במערכת הטלפונים על ידי אוכלוסיית האסירים.

“מערכת זו מבוססת על זיהוי קולי של האסיר. הזיהוי הקולי של האסיר מבוסס על דגימת קול, שניטלה בהסכמתו של האסיר במטרה לאפשר לאסיר שימוש פשוט בטלפון, ללא חשש מגניבה או מאובדן של הכרטיס, וכן מאפשר לאסיר לבצע רכישה של יחידות שיחה נוספות באמצעות הטלפון. אם כן, הפעלת המערכת כרוכה בנטילה של דגימת קול ושמירת הנתונים במאגר.

“השימוש של שירות בתי הסוהר בדגימת קול העלה את הצורך בעיגון חוקי של השימוש באמצעי זיהוי זה וכן צורך בתיקון רחב יותר של חוק אמצעי זיהוי שיאפשר לאור הטכנולוגיה ההולכת ומתפתחת, שימוש באמצעי זיהוי ביומטריים נוספים במסגרת המאגר המשטרתי.

“חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), התשנ”ו – 1996 כולל כבר היום הוראות שנועדו להבטיח כי נטילת אמצעי זיהוי תעשה תוך שמירה מירבית על כבוד האדם ופרטיותו. הוראות שונות בחוק נוגעות למגבלות על השימוש באמצעי הזיהוי שניטלו, חיסיון הנתונים המצויים במאגר, הגבלת השימוש למטרות מסויימות והוראות נוספות הנוגעות לניהול המאגר. מטרתו של תיקון זה היא הסדרת ההיבטים השונים הנוגעים לנטילה של דגימת קול של אסירים, שמירתה במאגר מידע, תכליותיה והשימוש בה בהתאם להוראות חוק אמצעי זיהוי וכן פתיחת האפשרות לשימוש באמצעי זיהוי ביומטריים אחרים, בכפוף לשיקול דעתו של השר, ולהחלת הוראות החוק ביחס אליהם.

“יובהר כי אין בתיקון זה כדי לגרוע מסמכויות משטרת ישראל ליטול, להחזיק ולעשות שימוש דגימות קול המצויות בידה לפי כל דין”.

“(…) דגימת הקול הינה אמצעי זיהוי ביומטרי, דהיינו מאפיין אנושי פיזיולוגי ייחודי, הניתן למדידה ממוחשבת, אשר משמש לזיהוי אדם באופן חד חד ערכי. בדומה לאמצעים ביומטריים אחרים, מדגימת הקול (קובץ השמע) מופק נתון זיהוי. נתון זיהוי הינו תבנית דיגיטלית המופקת מדגימת הקול, אשר ניתן לעשות בה שימוש לצורך זיהוי או אימות זהותו של אדם באופן ממוחשב.

“(…) תכלית נטילת הדגימה בשירות בתי הסוהר היא מתן שירותי טלפוניה לאסיר באופן פשוט וזמין, הן לעניין ההזדהות במערכת והן לעניין רכישת יחידות שיחה. רכיב חופשיות הרצון מוגשם לאור קיומה של חלופה אמיתית לשימוש בשירותי הטלפוניה בבית הסוהר באמצעות כרטיס הזיהוי האישי. בחירה בחלופה זו אמנם לא תאפשר רכישת דקות שיחה באמצעות הטלפון, אך היא אינה כרוכה בשמירת מידע ביומטרי אודות האסיר”.

■ בדצמבר 2015 פירסמתי כאן באתר ידיעה בה נאמר בין היתר: ב- 23 בדצמבר 2015 דחה בית-המשפט העליון עתירת אסיר ‘להעמיד לרשותו טלפון תקין ולאפשר לו לקיים ראיון פרונטלי לצורך סרט תיעודי אודות הרשעתו בפרשת רצח’. העתירה (רע”ב  3102/15) מהווה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (עת”א 33554-03-15). העתירה מתייחסת לשלוש בקשות שונות. בהתייחס לחלק בעתירה המוקדש לנושא הטלפוניה אומרים שופטי העליון בהחלטתם בהחלטתם: בית-המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע קבע כי “בקשתו לטלפון חלופי נדחתה מן הטעם שהתקלות במערכת הקיימת, שהינה מערכת חדישה, נובעות מעצם הטמעתה, וכי מתן סעד למבקש ידרוש את החלפת כל מערכת הטלפוניה בשב”ס בעלויות גבוהות, ומבלי להבטיח כי במערכת חלופית לא יתקיימו תקלות הטמעה דומות”.

“(…) אשר לבקשה להעמיד לרשותו של המבקש “טלפון שמיש ללא חסימות”, מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט קמא לפיה מתן סעד למבקש ידרוש את החלפת מערכת הטלפוניה בשב”ס כולה, מבלי להבטיח שיפור במצב הקיים. זאת, במיוחד נוכח העדכון שנמסר מגורמי בית הסוהר מיום 12.4.2015, לפיו ניכר שיפור במערכת”.

■ באפריל 2013 הוגשה עתירה לבג”ץ (2779/13) בנושא ע”י המרכז האקדמי למשפט ולעסקים החטיבה למשפט פלילי וקרימינולוגיה – הסדנה לזכויות אסירים ועצורים נגד שב”ס ונגד חברת בינת תקשורת מחשבים (המבצעת את פרוייקט שח”ף).

כבוד השופט חנן מלצר כתב בפסק הדין מחודש מארס 2017 כי “בשים לב להודעה המעדכנת מטעם המדינה מתאריך 06.03.2017, אשר מסרה כי הליך החקיקה שמטרתו להסדיר את הסוגיה שהעלה בפנינו העותר בעתירה, עבר קריאה ראשונה בכנסת בתאריך 30.01.2017 (וזאת בעקבות הצעת החוק הממשלתית: הצעת חוק סדר הדן הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) (תיקון מס’ 6) (אמצעי זיהוי ביומטריים התשע”ז-2017)) – הסתבר לנו כי עיקר העתירה שבפנינו התייתר.

“מעבר לאמור בפיסקה 1 שלעיל רשמנו בפנינו את הודעת המשיבה 1 כי עד לאישור החקיקה הנ”ל – ההסדר, מושא העתירה, יחול רק על מי שמסכים לו וימשיך להתקיים האמור בפיסקה 4 להחלטתנו מתאריך 24.12.2014, קרי שבינתיים עד לאישור החקיקה לא יינתנו בעקרון אישורים על פי סעיף 8 להנחיית היועהמ”ש  (מה שאיננו  מונע פנייה דחופה לבית-המשפט המוסמך בהקשרים אלה, במידת הצורך, מבלי שנביע דעתנו מראש לגופו של אישור מבוקש כזה, ככל שיתבקש).

“אנו מוחקים איפוא את העתירה, בכפוף לאמור בפיסקה 2 שלעיל וכן לזכויות וטענות של כל הצדדים, היה והעותר יבקש להגיש עתירה חוקתית כנגד החוק החדש (שהצעת החוק לגביו עברה בקריאה ראשונה כאמור), ככל שזה יתקבל בכנסת.

“העותרת ביקשה כי בשים לב לתרומתה לקידום הנושא שהועלה בעתירה – נזכה אותה בהוצאות. המשיבה 2 ביקשה מנגד כי נחייב בהוצאות את העותרת בשל גרירתה להליכים אלו וסיועה בהבהרת המכלול, והמדינה ביקשה בתגובה כי לא נחייב אותה בהוצאות. לאחר שמיעת טיעונים בנושא ההוצאות – החלטנו לחייב  את המשיב 1 לשאת בהוצאות העותר בסך של 7,500 ש”ח, ולא לזכות את המשיב 2 בהוצאות, אף שצירופה כמשיבה, מעבר לכך שהיה דרוש – אכן היה לעזר”.