אושרה הנחת הצע”ח פרטית על שולחן הכנסת: הצעת חוק חופש המידע (תיקון – הקמת נציבות חופש המידע והסדרת סמכותו של הממונה על חופש המידע ברשות ציבורית)

יו”ר הכנסת והסגנים אישרו ב- 15.10.2018 הנחה על שולחן הכנסת הצעת חוק (פ/5732/20) של חברת הכנסת קארין אלהרר.

בדברי ההסבר נאמר כי “חוק חופש המידע, התשנ”ח – 1998 נחקק בשנת 1998, ונתלו בו תקוות שיביא ל’מהפכת שקיפות’ במערכת היחסים שבין הרשויות הציבוריות לאזרח. “מטרה זו לא התממשה והחוק לא הוכיח עצמו ככלי שימושי לאזרח או לארגונים לשינוי חברתי, בין היתר, כיוון שתדירות השימוש בו היא נמוכה באופן יחסי למדינות שבהן קיימים חוקי חופש מידע  (דו”ח אודות יישום חוק חופש המידע 2017, עשרים שנה לחקיקת החוק, משרד המשפטים). מבקשי מידע יכולים להגיש בקשה לממונים ברשויות, אך נכון להיום, ערכאת הערעור היחידה אליה ניתן לפנות היא בית-המשפט המנהלי, כאשר הערעור כרוך בהגשת תביעה ובהוצאות משפטיות בהתאם.

“מטרת חוק זה היא להקים נציבות חופש מידע, ולהגדיר את תחומי אחריותו וסמכותו של הממונה על חופש המידע ברשויות הציבוריות, כך שתתאפשר שקיפות מרבית וגישה רחבה של האזרח למידע. כמו כן מוצע לאפשר לאזרח לערער על החלטת ממונה מרשות ציבורית בפני סמכות חיצונית גבוהה יותר מבלי להידרש להגשת תביעה משפטית.

“מוצע להוסיף לסעיף ההגדרות הגדרה לנציב שישמש כנציב חופש המידע כמפורט בהצעה. כמעט בכל המדינות הדמוקרטיות פועלת נציבות חופש מידע שתפקידה לפקח על יישומו של החוק ולהוות ערכאת ערעור מנהלית. כפי שעולה מהדו”ח שהוזכר לעיל, מדינת ישראל היא היחידה שבה נחקק החוק בשני העשורים האחרונים שנמנעה מהקמת נציבות שכזו, והדבר בולט באופן יישום החוק. ראוי לציין שהקמתו של גוף דומה הומלצה על ידי הוועדה הציבורית שניסחה את הצעת החוק המקורית, ואף נכללה בתחשיבי הערכות עלות יישומו של החוק שהציגה הוועדה. נציבות חופש מידע תפעל בצינורות בלתי רשמיים להטמעה של עקרונות ויוקנו לה סמכויות להכרעה במחלוקות בין מבקשי מידע ופונים. היא צפויה לחסוך למדינה סכומים נכבדים במניעת התדיינויות מיותרות בבתי משפט.

“עוד מוצע לקבוע שפניה לבית-המשפט תהיה רק לאחר קבלת החלטה בעניין מאת נציב חופש המידע, ושתבוטל אגרת הבקשה ככל שהורה בית-המשפט לרשות למסור מידע במסגרת הליכים לחוק זה. תשלום אגרה עבור עצם הבקשה לקבל מידע, ללא כל קשר לעלויות הטיפול בבקשה והפקת המידע, נוגד את התפיסה הבסיסית שהמידע הוא קניין הציבור. כמו כן הוא מהווה מכשול בירוקרטי כבד ביותר כלפי המבקשים, ויוצר חוסר שוויון בפני החוק בין מי שיש לו ממון ומי שאין לו. כמו כן, לא אחת מבקשי מידע משלמים אגרת בקשה, ולאחר מכן בקשתם נדחית על הסף. אגרה מעין זו היא נדירה ביותר, קיימת רק במדינות מעטות. כאמור, ברוב הגדול של מדינות המערב אין כלל חובת תשלום אגרה, ומוצע שישראל תצטרף למדינות אלה.

“הצעת חוק זו נועדה גם להסדיר את סמכותו ותחומי אחריותו של הממונה על חופש המידע ברשות ציבורית, כך שלא תתאפשר העסקתו במקביל גם כדובר המשרד, במטרה למנוע ניגוד עניינים פוטנציאלי. נוסף על כך, מוצע לקבוע שבאחריותו של הממונה לרכז את המענה לבקשות חופש המידע המוגשות לרשות, לקדם שקיפות מרבית ופרסום של המידע הרלבנטי במשרד ולהסדיר נהלים ברורים בנושא.

“כמו כן, במצב הנוכחי, לעתים הרשות טוענת טענה כלשהי נגד מסירת מידע ומחייבת את האזרח לפנות לבית-המשפט. בית-המשפט קובע שסירובה של הרשות היה שלא כדין ומורה לה למסור את המידע. ההוראה המוצעת בחוק זה תבטיח יישום מהיר של החלטות בית-המשפט ללא מחלוקות נוספות ותהווה תמריץ לרשות להימנע מלהגיע לבית-המשפט.

“מוצע להטיל סנקציה על הרשות באופן שאם לא עמדה במועדים הקבועים בחוק לא תוכל לגבות אגרה בגין הטיפול בבקשה והפקת המידע. סעיף זה יצור תמריץ לרשויות לעמוד בדרישות החוק וסעד מינימלי למבקש שזכותו לקבל מידע במועדים הקבועים בחוק הופרה”.

* יצויין כי הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת העשרים על ידי חבר הכנסת מיקי רוזנטל (פ/1824/20) ועל ידי חברת הכנסת שלי יחימוביץ’ (פ/1825/20).