תובענה ייצוגית נגד דואר ישראל שמפרה לכאורה חובותיה כלפי אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה בישראל

ביום שלישי (24 בספטמבר 2019) דיווחתי בחלון המבזקים של האתר: המרכז לעיוור בישראל ועיוור בעל תעודת עיוור הגישו (24.9.2019) תביעה (ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית) נגד חב’ דואר ישראל שמפרה לכאורה חובותיה כלפי אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה בישראל; “הדין בישראל קובע חובה על הדואר למסור דברי דואר לעיוורים במען הנמען” ובמקום זאת “מחייבת, מצריכה ומטריחה את ציבור העיוורים להיטלטל אל סניפי הדואר, להמתין, לאסוף ולסחוב את דברי הדואר בעצמם תוך הסתייעות באמצעי ניוד, מתווכים ובשירותי הסעה שכרוכים בעלות כספית”; היקף התביעה הקבוצתית – לפחות 50 מיליון ₪.

את התביעה הגישו ראובן ברון והמרכז לעיוור בישראל: התובע הראשון הזמין מקל נחייה לעיוורים מהתובע השני ונדרש ע”י הדואר להגיע לסניף הדואר כדי לקבל את דבר הדואר. לצורך כך נזקק להשתמש בשירותי מונית ושילם 45 ₪ על הנסיעה הלוך ושוב מביתו אל הדואר וחזרה.

בכתב התביעה נאמר בין היתר כי “רישיון כללי לחברת דואר ישראל בע”מ למתן שירותי דואר, שירותים כספיים מטעם החברה-הבת [בנק הדואר] ושירותים נוספים, נוסח משולב ליום י”ב טבת התשע”ט [20 בדצמבר 2018], אשר ניתן למשיבה ומכוחו היא פועלת ולתנאיו היא מחוייבת, קובע […]: ‘מסירת הכתבים והאביזרים לעיוורים תתבצע למען הנמען; במקרה שבו לא התאפשרה מסירה במען הנמען כאמור, יתבצע ניסיון מסירה נוסף אחד לפחות למען הנמען, לאחר תיאום טלפוני עם הנמען מראש’.

לדברי כתב הטענות, “פרק זה ברישיון אשר מקנה לעיוור שירות דואר בחינם עד לפתח ביתו תכליתו ברורה, כשל כל מקור נורמטיבי שמתייחס לציבור העיוורים בנפרד, היא תכלית סוציאלית מובהקת: להקל על העיוור ולמנוע ממנו מכשול בשעה שבה היזקקותו לקבלת שירות בסיסי מופרעת או מוגבלת עקב לקות הראייה שעימה הוא מתמודד.

“הדין מקנה כאמור לעיוור פריבילגיה, בין השאר, במשלוח כתבים ואביזרים אשר  פטורים מתשלום דמי משלוח הן בדואר רגיל והן בשירותי עזר אחרים (רשום, מהיר-אקספרס ואישור מסירה), כהגדרתם במדריך הדואר.

“דואר ישראל מפרה לאור היום ובריש גלי חובתה זו באופן שבמקום למסור את דברי הדואר בכתובתם, מוסרת היא אך הודעה בלבד אודות יחידת הדואר שממנה ניתן לאסוף עצמאית את דבר הדואר שנשלח אליהם. הודעה זו אינה אלא הזמנה אשר מחייבת, מצריכה ומטריחה את ציבור העיוורים להיטלטל אל סניפי הדואר, להמתין, לאסוף ולסחוב את דברי הדואר בעצמם תוך הסתייעות באמצעי ניוד, מתווכים ובשירותי הסעה שכרוכים בעלות כספית”.

“דואר ישראל מצהירה כי אינה מקיימת הוראה זו כעניין של מדיניות שנהוגה אצלה מאז ומתמיד. הוראת ביצוע זו אשר מחייבת את הדואר למסור דואר בבית העיוור, על-פי הוראות הרישיון, היא למעשה אות מתה, ולא די בכך, היא ‘זוכה’ להתעלמות מוחלטת וממושכת מצד הדואר עד שנדמה שאין מעניינה של דואר ישראל לכבד התחייבות ברורה ומפורשת, לא רק כלפי ציבור העיוורים שזכאותו לשירות מועדף זה מעוגנת בדין, אלא גם כלפי הציבור כולו אשר מממן מכיסו את השירות שאותו הדואר מסרב לתת. ולמה? סתם כך, כי חברת דואר ישראל יכולה וכי ‘מתאים’ לה להתעלם ולצמצם עלויות על חשבון העיוורים שמהווים ‘לקוחות שבויים’ תוך פגיעה קשה בהם וע”י השתת עלויות עליהם”.

מכתב הטענות עולה כי בעקבות מקרה ספציפי שאירע לתובע, המרכז למען העיוור בישראל (שאף הוא, כאמור, תובע בתביעה זו) פנה אל חברת דואר ישראל לבירור הנושא.

בין היתר היה נציג המרכז בקשר עם יניב צוברי בדואר ישראל שטען בתגובה כי “אין באפשרות הדואר להיענות לדרישה זו” [כלומר, שהדואר ימסור לעיוורים דברי דואר בביתם, כמתחייב מההוראות המפורשות בנושא]. בבדיקה נוספת עם מר צוברי הוא אמר לנציג המרכז למען העיוור כי “[…] גם לאחר בדיקה עם אגף התפעול של המשיבה, התשובה השלילית נותרה בעינה ואין כל אפשרות להיענות ל’בקשה’ למסור דברי דואר בביתם של העיוורים”.

“יתרה מכך, המשיבה הציעה למבקשת הצעת ייעול אינטרסנטית בכך שנאמר לו כי ‘כדאי’ למבקשת להצטרף בתשלום לשירות השליחים שהיא מפעילה, כדי שניתן יהיה להבטיח מסירת דברי דואר בבית הנמען (בהתייחס לאוכלוסיית העיוורים)”.

חילופי המכתבים בין המרכז למען העיוור לבין הציגי דואר ישראל בעניין נשוא התביעה

ביום 30 באפריל 2019 נשלחה פנייה רשמית של המרכז למען העיוור והפעם אל חיים מזעקי (סמנכ”ל התפעול של דואר ישראל) עם העתק לעו”ד אילן שפירא (מנהל תחום אסדרה עסקית והממונה על הנגישות בחברה). לא ברור כיצד נשלחה פנייה זו (בפקס/במייל/או במכתב באמצעות שירותי דואר ישראל) אבל לא התקבלה כל תגובה מצד דואר ישראל. ב- 11 ביוני נשלחה תזכורת לשני הנמענים הללו בדואר ישראל.

רק ביום 17 ביוני 2019 התקבלה התייחסות ‘פורמלית ומנומקת’ מחברת דואר ישראל שהייתה חתומה ע”י שלומי אזולאי (הממונה על חוק חופש המידע ונציב תלונות הציבור). השורה התחתונה בתשובתו הייתה שהדבר אינו אפשרי ובמילותיו: “לאחר שבדקנו את הדברים ובחנו את המשמעויות של העברת דברי דואר אלו אל בתי הנמענים, עם כל הרצון הטוב, לא ניתן להיענות לבקשה“.

“זאת ועוד: מר אזולאי, שטען כאמור במכתבו כי למרות רצונה ‘הטוב’ של המשיבה לקיים את מחוייבויותיה על-פי הדין, הגדיל לעשות כאשר נימק את סירובה של המשיבה לפעול כמתחייב על-פי הרישיון שניתן לה בכך שהדגיש בתשובתו את הטעם המסחרי שבסירובה של החברה לפעול כמבוקש, באילו המלים: “חברת דואר ישראל הינה חברה עסקית, הפועלת על בסיס כדאיות כלכלית ובכפוף למגבלות הרגולטוריות, בסביבה תחרותית כגוף עסקי הנושא את עצמו”.”

בכתב הטענות מפורטת תשובה נוספת, מפורטת יותר, שהתקבלה במרכז למען העיוור מנציג חברת דואר ישראל מיום 14.7.2019 הכוללת אמירות שלדברי המרכז לעיוור הן בעייתיות מאוד. המכותבים לתשובה זו הם עו”ד דן כרמלי (סמנכ”ל משפט ורגולציה – היועץ המשפטי), חיים מזעקי (מנהל חטיבת שרשרת האספקה) וזיו ברק (מנהל אסדרה), שלושת בחברת דואר ישראל.

בכתב הטענות מצויין כי שתי התשובות של דואר ישראל מהחודשים יוני ויולי 2019 “הינן מוטעות לחלוטין, חסרות בסיס ומתנגשות חזיתית עם הוראות הדין”.

עוד נטען כי “[…] לשם השלמת התמונה העמיקו המבקשים חקר ובדקו לעומק את הסוגיה שקיבלה כידוע פירוש מטעה במסגרת מכתבי התשובה שמסרה המשיבה למבקשת. מהבדיקה עולה כי החובה הנ”ל לגבי אופן מסירת כתבים ואביזרים לעיוורים, הוטלה על חברת הדואר ע”י המדינה מימים ימימה אולם זו נבחנה שוב באור יסודי בשנת 2014 ע”י וועדה ציבורית בראשות ד”ר זיו רייך. וועדה זו בחנה לעומק את כלל שירותי המשיבה ותעריפיהם, תוך יצירת איזון בין התועלת הציבורית אל מול עלויות אספקת השירות המדובר. הוועדה […] המליצה, בין היתר, על משלוח כתבים ואביזרים לעיוורים ללא תשלום וגילום עלויות אספקת השירות על כלל שירותי הדואר”.

חברת דואר ישראל, לטענת התובעים, “[…] אינה מספקת שירות ‘חינם’, כפי שניתן היה להניח מעיון בתשובתה, אלא שהשירות שאותה דרשה המבקשת מהדואר לספק כבר ממומן ע”י הציבור וכי ידוע כי חברת הדואר כבר מתוגמלת בגין אספקת השירות הנ”ל, שאמצעות גילום העלויות על כלל שירותי הדואר”.

“בשפה אחרת: חברת הדואר גובה מכלל הציבור תעריפים יקרים יותר מהנדרש, מתוך תכנון, מחשבה תחילה ומתוך תפיסה ערכית ממלכתית כי המימון של עלויות השירות מקורו בעודפי הגבייה שמתוכם משולמים משלוחי הכתבים והאביזרים לעיוורים ללא צורך הדמי משלוח, וזאת בהתאם לכללים שקבעה המדינה ברישיון שהדואר כפוף להוראותיו – דהיינו: מסירה בבית הנמען”.

“[…] מדובר בהטבה סוציאלית חשובה מעין כמוה לאוכלוסיית העיוורים, המונה מעל 24 אלף איש מכל הגילאים והמגזרים בישראל”.

בבחינת “הוספת חטא על פשע”

לדברי כתב הטענות, “[…] בבחינת ‘הוספת חטא על פשע’, בדיקת המבקשים העלתה כי המשיבה פנתה למדינה בבקשה להכרה בה כרשות ציבורית לצורך דחיית השלמת נגישות סניפי הדואר למוגבלים (לרבות עיוורים) – אותם סניפי הדואר אליהם היא מזמנת את הנמענים העיוורים לצורך קבלת דברי הדואר המיועדים להם, סניפים אשר אינם נגישים להם”.

“בעובדה זו יש כדי לחזק כי מדיניות המשיבה הינה חלק מתפיסת תרבות ניהול חמורה של ‘שיטת מצליח’ ע”י התנערות מחובות שאמורות לשרת תכליות סוציאליות מן החשובות ביותר לחברה ולכללה הישראלית ושעצם הפרתן, בחומרה ובצורה הגסה שהומחשה בהליך דנן, היא כתם מגונה על מצחה של המשיבה”.

* לתביעה צורפו תצהירים של ראובן ברון (תובע מס’ 1) ושל נתי ביאליסטוק כהן מנכ”ל המרכז לעיוור בישראל (תובע מס’ 2) [הערה: נתי ביאליסטוק כהן שימש בעברו כיועץ בכיר למנכ”ל משרד התקשורת: כאן ו- כאן].

התביעה הוגשה באמצעות משרד עורכי דין שלו סטוקהולם כהן ושות’.

הערת עורך Read IT Now: בלי קשר למה שיוחלט בסופו של דבר בבית-המשפט המחוזי בתל אביב יפו לגבי גורלה של תביעה זו, ומבלי לקבוע אם היא מוצדקת או לא, דומני כי יהיה זה מן הראוי ששר התקשורת דוד אמסלם ומנכ”ל המשרד נתנאל (נתי) כהן יורו לבעלי התפקיד הרלבנטיים במשרד [ובהם: אורן לביאן (מנהל מינהל הדואר/ממלא מקום סמנכ”ל בכיר בנק הדואר); שמעון שהם (מנהל תחום בכיר דואר); סימה טל (מרכזת בכירה פניות הציבור – מינהל דואר); אתי כהן (אחראית פניות ציבור ומנהלת לשכה – פיקוח על בנק הדואר); הדי נבואני (מנהל תחום פיקוח ורישוי דואר); דרור הרוניאן (מנהל תחום פיקוח, בקרה והערכה)] על בדיקה מקיפה של נשוא התביעה ועל הסקת מסקנות אופרטיביות, אם יש צורך בכך. ובתוך כך – גם הטענה, המובאת לעיל, לגבי בקשת הדואר לכאורה לדחיית השלמת נגישות סניפי הדואר לבעלי מוגבלויות.

מבזקים