העליון קיבל בקשה של דואר ישראל ובנק הדואר לעיכוב ביצוע פס”ד של המחוזי בתביעה (ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית) נגדם בו חוייבו לפיצוי הציבור בסך כ- 11 מיליון ש”ח

בית-המשפט העליון קיבל בקשה של דואר ישראל ובנק הדואר לעיכוב ביצוע פסק דין של בית-המשפט המחוזי בתל אביב יפו המחוזי בתביעה (ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית) נגדם.

המשיבים במקרה זה הם ליאורה לבנשטיין [שהגישה במקור את התובענה הייצוגית] והאפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים בתפקידו כמנהל הקרן לניהול וחלוקות כספים שנפסקים כסעד שהוקמה מכוח חוק תובענות ייצוגיות תשס”ו – 2006.

כבוד השופט מנחם (מני) מזוז כותב בין היתר בהחלטתו [ע”א 2090/19] מיום 8.4.2019:

■ “לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ש’ אלמגור) בת”צ 18453-10-11 מיום 6.2.2019, במסגרתו התקבלה תובענה ייצוגית נגד המערערות והן חויבו לפצות את הציבור בסכום כולל של כ-11 מיליון ₪.

■ “בחודש נובמבר 2008 התקשרה המערערת 1 [דואר ישראל] בחוזה עם חברת אין אפס מערכות מידע באינטרנט בע”מ, במסגרתו הוסכם כי אין אפס תספק לדואר ישראל מערכת ממוחשבת לצורך שירות בדיקת משכון לכלי רכב המוצע על ידה לציבור בסניפיה. החוזה האמור קבע גם את מחיר השירות ללקוחות דואר ישראל ועמד בתחילה על סך 98 ₪.

■ “המשיבה [ליאורה לבנשטיין] הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה נגד המערערות ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית. המשיבה טענה כי המערערות גבו עבור השירות מחיר לא חוקי.

■ “[…] לעניין סבירות המחיר המערערות ציינו כי בעקבות הוצאותיהן השונות לצורכי תפעול השירות המחיר שנקבע עבורו סביר.

■ “ביום 9.3.2014 אושרה התביעה כתובענה ייצוגית, וביום 6.2.2019 ניתן פסק הדין בו התקבלה התובענה הייצוגית.

■ “בית-המשפט קבע כי תקנות הדואר נוסחו בצורה רחבה, שתתאים למסרים ממאגרי מידע שונים […] עוד נקבע כי הוכח שהמחיר שגבו המערערות בעבור השירות היה לא סביר. מטעמים אלה, ומכוח העילה של הפרת חובה חקוקה נקבע כי על המערערות לפצות את חברי הקבוצה המיוצגת.

■ “ביום 25.3.2019 ניתן פסק דין משלים בהליך בגדרו נקבע כי סכום הפיצוי לציבור יעמוד על סך 10,891,105 ₪.

■ “ביום 27.3.2019 הגישו המערערות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, ובד בבד הגישו את הבקשה לעיכוב ביצוע שלפניי. הבקשה לעיכוב ביצוע הוגבלה לסכום הפיצוי שהושת על המערערות, ואינה מתייחסת לחיוב בגין גמול, שכר טרחה והוצאות משפט – סך של 944,000 ₪ אשר שולמו למשיבה ביום 10.3.2019.

■ “בבקשה נטען כי סיכויי הערעור גבוהים נוכח העובדה כי בפני בית-משפט קמא הייתה עמדת מנומקת מטעם המאסדר בתחום, משרד התקשורת, אשר שללה את הטענה בדבר תחולת תקנות הדואר על השירות. עוד צוין כי הטענה בדבר מחיר בלתי סביר לא נתמכה בחוות דעת כלכלית שביססה את אי סבירותו, כפי שנדרש במקרים כגון דא, ולכן לא עמדה בפני בית משפט קמא תשתית ראייתית מספקת בכדי לקבוע כי המשיבה הוכיחה את טענותיה.

■ “[…] טוענות המערערות כי חברת הדואר מצויה ב’מצב כספי מורכב’ וכי הוצאה כספית מידית של מיליוני שקלים תהא בעלת השלכות כבדות משקל עבורה, שראויות להיזקף לזכותן במאזן הנוחות”.

■ בהכרעתו כותב השופט מזוז כי “לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל”.

■ “[…] בענייננו, על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי סיכויי הערעור אינם מבוטלים”.

■ “[…] בפניי הונחה תשתית ראייתית מספקת לטענת המערערות בדבר קשיים תזרימיים שעלולים להיגרם לדואר ישראל באם תחויב בתשלום מידי של מיליוני שקלים […] לכל האמור יש להוסיף את העובדה כי המערערות הן חברות ממשלתיות, אשר החשש בדבר העדר יכולת פרעון מצידן, במועד מתן פסק הדין בערעור הוא מופחת מבעל דין רגיל”.

= = = = = = = = = = = = = =

פסק הדין של בית-המשפט המחוזי בתל אביב יפו בת”צ 18453-10-11 מיום 6.2.2019 משתרע על 37 עמודים.

“לפניי תובענה ייצוגית נגד הנתבעות, חברה ממשלתית וחברה שבבעלותה, שעניינה שירות המוצע בסניפי הדואר למבקשים להעביר כלי רכב לבעלותם – לבדוק במעמד ההעברה אם רשום משכון על הרכב”, כותבת כבוד השופטת שושנה אלמגור בפתח פסק הדין.

■ חלק מפסק הדין עוסק בקשר שבין הנתבעות לבין משרד התקשורת בנושא שהוא עילת התביעה. “הנתבעות טוענות כי פנו לפני עשור למשרד התקשורת, הודיעו לו על תחילת שיווקו של שירות חיוני שהן מציעות ועל התעריף שהן עתידות לגבות […] מזה הסיקו ש[משרד התקשורת] התיר את המחיר שקבעו. לטענתן הן פירשו פירוש סביר את עמדתו של משרד התקשורת והאמינו בתום לב אמונה סבירה שניתנה הראשה חוקית לפעול כפי שפעלו”.

■ “[…] לא בנקל הוצגה התכתובת שניהלו הנתבעות עם המאסדר, והימנעותן מהצגתה ומהצגת מסמכים נוספים נומקה בכך שהתובעת מנסה לערוך ‘ניסיון דיג פסול’ […] והינה הוגשו המסמכים, ומהם למדנו כי במועד שבו השיבו לבקשת האישור (18.4.2012)  כבר החלו הרשויות לברר אם המחיר סביר”.

■ “[…] בראשית 2011, עוד טרם שהוגה בקשת האישור, פנו נציגים מטעם משרד התקשורת לדואר”. כך, למשל, ב- 1.8.2011 כתב נציג של משרד התקשורת [שאינו מוזכר בשמו בפסק הדין] וציין כי התוספת שהדואר גובה עבור השירות מצביע על פער תיווך של כ- 600%. “צא וראה”, אומרת השופטת אלמגור: “משרד התקשורת ערך בירורים באשר לגובה התעריף עוד לפני שהתיק נפתח והוא לא היה שבע רצון ממנו – לשון המעטה. הרשאה חוקית לגביית מחירה של בדיקת המשכון לא הייתה בידי הנתבעות ואף לא היה להן יסוד להאמין, בתום לב, כי ההרשאה ניתנה”.

■ בהמשך פסק הדין אומרת השופטת כי “הנתבעות לא המציאו ראיות מספקות למצבן הכלכלי, ואינני יכולה להסתפק בידיעות ובכתבות שראו אור באמצעי התקשורת”.

 

מבזקים