בית-הדין האיזורי לעבודה דחה את מרבית התביעה שהוגשה נגד משרד התקשורת ע”י המנמ”ר לשעבר שלו

בית-הדין האיזורי לעבודה בתל אביב דחה את מרבית התביעה שהוגשה נגד משרד התקשורת ע”י המנמ”ר לשעבר שלו אופיר שלום לב ארי ונגד סמנכ”לית משאבי אנוש לשעבר של המשרד תמר (תמי) לשם.

ידיעות קודמות על התביעה פירסמתי כאן ו- כאן.

ב- כ”ג באב תשע”ח, 4 באוגוסט 2018, ניתן פסק הדין בתביעה זו (סע”ש 18361-01-16), לפי המועד המצויין בו. יצויין כי מועד זה חל ביום שבת, אם כי ייתכן בהחלט שפסק הדין נכתב במוצאי שבת.

הרכב בית-הדין כלל את כבוד השופטת יפית זלמנוביץ גיסין, נציג ציבור (עובדים) אריה סומר ונציג ציבור (מעסיקים) דוד פריד.

בפסק הדין נאמר בין היתר:

■ “התובע, אשר שימש כמנהל מערכות מידע במשרד התקשורת, הגיש תביעה זו שבפנינו לקבלת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין הפרת חוזה עבודה, הוצאת לשון הרע ופיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו.

■ “התובע החל בעבודתו במשרד התקשורת מתוקף החלטת הממשלה למחשוב משרדי הממשלה כאשר באמתחתו שנות ניסיון רבות כמנהל פרוייקטים בתחום המחשוב בעיריית ירושלים ובתפקידו האחרון כמנהל תחום CRM בבנק מזרחי טפחות, תפקיד אותו עזב כאשר נקרתה בדרכו הזדמנות לתרום מיכולותיו וכישוריו לשירות המדינה. העסקתו של התובע החלה ביום 23.11.2014.

■ “… מעת לעת נערכו בין התובע לגב’ תמר לשם סמנכ”לית למינהל ומשאבי אנוש במשרד התקשורת [היא נתבעת מס’ 2] פגישות עבודה שגרתיות לצורך עדכון, הכנת חומרים ועוד. ביום 29.11.2015, במסגרת פגישה שזומנה וסומנה כפגישת עבודה שגרתית נאמר לתובע ‘בצורה לקונית וחד משמעית’ כי ‘שירותיו אינם נדרשים עוד’ והתובע פוטר על אתר.

■ “גב’ לשם, כך לגירסת התובע, סיכלה אפשרות שנקרתה בפניו לעבוד במשרד ממשלתי אחר”.

בהכרעה של בית-הדין במסגרת פסק הדין נאמר בין היתר: “בשיחה שהתקיימה ביום 29.11.2015 ואין חולק שהוגדרה כפגישת עבודה אף שבסופה נאמר לתובע כי עבודתו בנתבעת מופסקת לאלתר … מציינת גב’ לשם באוזניו של התובע כי אינו מתאים לתפקידו, אינו מפריד בין עיקר לטפל, לא היה לו ערך מוסף ליחידת המחשוב, לא קיימת תוכנית עבודה לשנים הבאות מבחינת מערכות מידע ועוד ועוד.  בעדותו העיד התובע כי את כל הדברים שנאמרו לו בשיחה זו שמע לראשונה באותה שיחה. … טענה זו של התובע אין בידינו לקבל.

■ “… המסקנה היחידה האפשרית היא, איפוא, כי לתובע הוער אחת לחודש, לכל הפחות, על הכשלים בביצוע תפקידו, ובמקביל לביקורת שנמתחה גילתה גב’ לשם מעורבות בתהליכים ועשתה ניסיונות לסייע לתובע מול עובדים שאינם משתפים פעולה, הציעה לקרוא להם לשיחה עימה, הדריכה, ייעצה מניסיונה, אך התובע לא צלח את המשוכות שהוצבו בפניו, לא הפנים את התהליכים להם נדרש עובד בכיר בשירות המדינה ולא הוביל את המשרד כפי שמצופה ממנו.

■ “… לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי פיטוריו של התובע נעשו בשל חוסר שביעות הרצון מתפקידו וכל טענות התובע בדבר הקנוניה שרקמה גב’ לשם וההתנכלות האישית, לא הוכחו כלל ועיקר. בנסיבות אלה אין לנו אלא לדחות את טענת התובע לפיטורים שלא כדין.

■ “… נציין כי נתנו אמון בעדותה של גב’ לשם שהעידה בחקירתה, כי בררה עוד קודם לפיטורי התובע האם היא מוסמכת לפטרו ונענתה בחיוב ולא מצאנו לפקפק בנכונות דבריה. לאור כי האמור לעיל ברי, כי ההחלטה על פיטורי התובע התקבלה ע”י הגורם המוסמך לעשות כן, ובענייננו: גב’ תמי לשם.

■ “… טענת הנתבעות סיכומיהן כי קיימו לתובע שימוע רשמי וכי למעשה ארך השימוע על-פני שנת עבודה שלמה, דינה להידחות הן מאחר וטענה זו כי השימוש נפרש על-פני שנה נטענה לראשונה בסיכומיהן והן מאחר ואף הגב’ לשם לא כינתה את הפגישה הנזכרת, בתצהירה, כ’שימוע’.

■ ” … מסקנתנו היא, אם כן, כי לתובע לא נערך שימוע ואין בפגישות החודשיות שנערכו עם התובע ובהערותיה של הגב’ לשם כדי לייתר קיומו של שימוע. ברור לכל בר בי רב, כי מצופה ממעביד ומממונהו הישיר של עובד להעיר לו, לערוך בקרה על עבודת העובד ותוצאותיה ואף לקיים עימו שיחות לתיאום ציפיות. אך אין בין שיחות חודשיות אלה לבין מטרתה של שיחת שימוע – להציג בפני העובד את הטעמים בשלם שוקלת המעסיקה את המשך העסקתו ולאפשר לו להציג את עמדתו לכל אחד ואחד מטעמיה של המעסיקה – דבר וחצי דבר.

■ “לאחר ששמענו את ראיות הצדדים סבורים אנו כי קיומה של שיחת שימוע לא הייתה מובילה, ככל הנראה, לתוצאה אחרת וכי הסיבה לפיטורי התובע הייתה כשלים בעבודתו.

■ “שכרו של התובע עמד, עפ”י חוזה העסקתו, על 24,790.77 ₪ (ברוטו) … לפיכך אנו מעמידים את הפיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לתובע על 48,632 ₪. לא מצאנו מקום לחייב את הנתבעות לפצות את התובע בגין עלויות חוות הדעת ושכר הטירחה שהוציא לצורך הגשת תביעה זו.

■ לגבי התהליך שהתובע הגדיר כ”מצעד הבושה” – מרגע ההודעה שקיבל על פיטוריו לאלתר ועד שלעזיבתו הפיסית את בניין משרד התקשורת מאוחר יותר באותו היום – נאמר בפסק הדין כי “לא האמנו לתיאוריו הדרמטיים של התובע אודות הקורות אותו לאחר פיטוריו. חוסר האמון שנתנו בעדותו נתמך גם בראיות שהוצגו בפנינו“.

■ “התובע, כך עולה מן המיילים שנשלחו על-ידו, גילה קור רוח לא מועט במהלך השעות שחלפו מעם פיטוריו … התנהלות זו, על-פי ניסיוננו, אינה מתיישבת עם הלם מוחלט, כפי שתיאר התובע את הסיטואציה והמצב בו היה שרוי, אלא עם שיקולים קרים ומחושבים.

■ “… אנו קובעים, איפוא, כי התובע לא פוטר שצורה בוטה וגסת רוח כפי שתוארה על-ידו, לא הוכיח כי היו עובדים שידעו על פיטוריו הצפויים עוד בטרם נודע לו עליהם … היות והתקבלה החלטה מושכלת ועניינית לפטר את התובע חרף העובדה שלא נערך לו שימוע, לא מצאנו כי הפיטורים נעשו בדרך לא מכבדת או מכובדת, כפי שנטען ע”י התובע.

■ “… התובע העריך את עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהליך הפיטורים ואי קיום שימוע כדין בסכום של 60,000 ₪. לאחר שנתנו דעתנו לכל אלה – ובכלל זה תקופת העסקתו הקצרה של התובע אצל הנתבעת, קביעתנו כי פוטר מטעמים ענייניים ומקצועיים וכי להבנתנו התוצאה לא הייתה משתנה אף אם היה נערך לתובע שימוע, הנזקים הישירים עליהם עמדנו, העובדה כי התובע בחר להסתיר מאיתנו את הסכומים שהשתלמו לו מאת המוסד לביטוח לאומי כדמי אבטלה, תקופת אי העבודה הקצרה עד אשר מצא עבודה חלופית בשכר זהה – אנו קובעים כי בנסיבות תיק זה על הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזק הלא ממוני שסבל כתוצאה מאי קיום שימוע, בסך 10,000 ₪.

■ התובע טען בתביעתו כי אופן פיטוריו היווה למעשה לשון הרע כלפיו. בעניין זה נאמר בין היתר בפסק הדין כי “… אין מקום לטענה כי עצם פיטורין של התובע מהווים לשון הרע. וודאי שלא לכך כיוון המחוקק. כל פרשנות אחרת תגרום לכך שפיטוריהם של כל עובד ועובדת יהפכו לבלתי אפשריים וודאי בלתי כדאיים כלכלית.

■ “… דבריה של גב’ לשם אינם ולא יכולים להיות לשון הרע, אף שנאמרו בנוכחות מנהלת משאבי האנוש ולא רק באוזניו של התובע, מאחר והם מהווים, לקביעתנו, ביקורת לגיטימית של הממונה על עובד הכפוף לה והם אף מוגנים מכוח טענת ‘אמת דיברתי’.

■ “… משדחינו את טענתו של התובע כי פוטר בבושת פנים, כך לשיטתו, וטענתו כי דבר פיטוריו גונב לאוזניהם של עובדי ודרי הקומות בבניין הנתבעת עוד בטרם יבשה הדיו על פרוטוקול ישיבת הפיטורים ומשלא הובא אף אחד או אחת ליתן עדות התומכת בגירסת התובע בה לא נתנו אמון, אנו דוחים את תביעת לשון הרע.

■ “בהקשר זה אנו דוחים אף את תביעתו האישית של התובע כנגד הגב’ לשם, שלא היה לה מקום. טענת הקנוניה ו/או לשון הרע לא הייתה להן אחיזה בראיות. כך, גם הטענה כי גב’ לשם סיכלה את ניסיונותיו של התובע לגשת ו/או לזכות במכרזים אחרים בשירות המדינה, נטענה בעלמא ולא הוכחה.

*** בהחלטה הסופית קבע בית-הדין לעבודה כי:

א. “הנתבעת [מדינת ישראל – משרד התקשורת] תשלם לתובע פיצוי בגובה 58,632 ₪ בגין הנזק הממוני שנגרם לו ועוגמת הנפש, וזאת בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה.

ב. התובע יישאר בהוצאות הנתבעת 2 [תמר לשם] אשר התביעה נדחתה, בסך של 10,000 ₪ וזאת בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיו.

ג. באשר לחיוב בהוצאות – לא מצאנו מקום, לאור דחיית מרבית תביעתו של התובע, לחייב את הנתבעת בהוצאותיו. משכך, כל צד יישא בהוצאותיו”.

התובע היה מיוצג בידי עו”ד עמית בן גל והנתבעות היו מיוצגות בידי עו”ד אפרת סמואל.

[הערה: כל ההדגשות המופיעות בידיעה זו אינן מופיעות בטקסט המקורי].

 

מבזקים