בג”ץ דחה עתירה של 60 עותרים להורות ליועמ”ש ולפרקליט המדינה לפתוח בחקירה “נגד הישראלים שייצאו ייצוא ביטחוני (ציוד, ידע ושירותים ביטחוניים) למשטר פינושה בצ’ילה” בשנים 1973-1990

13:26 08.11.2019

קטגוריות: משפט צבא וביטחון

תגים: , ,

בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק דחה עתירה [בג”ץ 3126/19] של 60 עותרים להורות ליועמ”ש ולפרקליט המדינה לפתוח בחקירה “נגד הישראלים שייצאו ייצוא ביטחוני (ציוד, ידע ושירותים ביטחוניים) למשטר פינושה בצ’ילה” בשנים 1973-1990.

העתירה הוגשה נגד היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, משרד הביטחון, האגף לסיוע וייצוא ביטחוני (סיב”ט) במשרד הביטחון, משרד החוץ,  צה”ל, המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, ראש המוסד לשעבר, תעש מערכות בע”מ ובית אלפא טכנולוגיות אגודה שיתופית חקלאית

כבוד השופט ניל הנדל [אליו הצטרפו כבוד השופטים דוד מינץ ויעל וילנר] כותב בין היתר בפסק דינו שניתן ב- 6 בנובמבר 2019:

בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים להורות למשיבים 1-2, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, לנמק מדוע לא יורו על פתיחת חקירה פלילית – ‘נגד הישראלים שייצאו ייצוא ביטחוני (ציוד, ידע ושירותים ביטחוניים) למשטר פינושה בצ’ילה, בין התאריכים 11.9.1973 (יום ההפיכה הצבאית) עד 11.3.1990 (יום פרישת פינושה מהנשיאות), וכן נגד הגורמים שאישרו את הייצוא הביטחוני והיו מעורבים בו במשרדי החוץ והביטחון, במשרדי ממשלה אחרים, במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ובצה”ל, בגין סיוע לפשעים נגד האנושות’.         

“יצוין כי עותרים 1-4 הם אזרחי ישראל וצ’ילה שנפלו קורבן למשטר פינושה. לדבריהם, ארנסטו טראובמן, אביהם של עותרים 1 ו-3, וסבה של עותרת 2, נחטף על ידי אנשי המשטר, עונה למוות ורק בחלוף 20 שנים אותרו עצמותיו ונמסרו למשפחתו. דוד סילברמן, אביו של עותר 4, נחטף על ידי המשטרה החשאית בראשית ימי דיקטטורת פינושה (DINA), עונה ועקבותיו לא נודעו.

“הם מציינים כי ביום 7.5.2017 דחו משיבים 1-2 את דרישתם לפתיחת חקירה פלילית בנימוק כי אופייה הכללי מוביל למסקנה שלא הונחה ‘תשתית ראייתית מינימלית אשר יהא בכוחה כדי להצדיק ולו פתיחה בבדיקה פלילית’. בהעדר תשתית כזו, כך נקבע, ‘אין הצדקה להשקעת משאבים ציבוריים’ בהיקף הנדרש לשם בדיקת החומר הרב שהצטבר במשרד הביטחון ביחס לתקופה הרלבנטית.

“ערר שהגישו העותרים נדחה ביום 5.8.2018, בהחלטה בה הודגשו האופי הכללי של החשדות, היעדר ‘מוביל חקירתי אשר בכוחו ללמד על מודעות ומטרה […] לסייע למשטר פינושה לבצע פשעים נגד האנושות’, וחלוף הזמן מאז התרחשו, לכאורה, האירועים הרלוונטיים.

“ביום 4.3.2019 דחה בית-משפט זה ערעור שהגישו מקצת העותרים, והותיר על כנה את ההכרעה בה דחתה הערכאה הראשונה עתירה לקבלת מידע ‘הנוגע לקשרים ביטחוניים ודיפלומטיים’ בין מדינת ישראל למשטר פינושה – לצד מידע קונקרטי הנוגע לעותרת 1. זאת, על רקע החשש הממשי, ‘ואף למעלה מכך’, כי הגילוי יפגע בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה (עע”ם 2564/18 טראובמן נ’ ראשת אגף הפיקוח על ייצוא ביטחוני). משכך, לדברי העותרים, הוגשה העתירה הנוכחית.

” על פני עשרות עמודים, מגוללים העותרים את חטאי דיקטטורת פינושה, ומייחסים לה פשעים נגד האנושות והפרות חמורות אחרות של זכויות אדם. לטענתם, מדינת ישראל ידעה בזמן אמת על המתרחש בצ’ילה, ומכאן שהייצוא הביטחוני ‘של המשיבים 3-10 למשטר פינושה’ עולה כדי סיוע לפשעים נגד האנושות – הן על פי הדין הישראלי, והן על פי הדין הבין-לאומי. לדידם, אין התיישנות על עבירת סיוע מסוג זה, ומכאן שהסירוב לבחון ולהעריך את המסמכים הרלבנטיים שבידי משיבי המדינה, ולפתוח בחקירה פלילית נגד המעורבים, לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות שיפוטית. העותרים מוסיפים כי המדינה היא שבחרה למנוע מהם גישה למסמכים שברשותה – צעד שהיה מאפשר להם למקד את הדרישה לפתיחת חקירה – וטוענים כי הגם שערעור חופש המידע נדחה, לא ניתן להיתלות בכך כדי להעניק ‘לישראלים שסייעו לפשעים נגד האנושות ‘פרס’ בצורת חסינות מוחלטת’.

משיבי המדינה, “[…] מבהירים כי העותרים יוכלו לשוב ולפנות לרשויות הרלוונטיות בבקשות לפתיחת חקירה ממוקדת יותר – ומדגישים כי אין בהחלטה שלא לפתוח בחקירה פלילית ‘משום הקלת ראש, חלילה, בטענותיהם של העותרים’.

השופט הנדל קובע בפסק דינו כי “דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילת התערבות בשיקול דעתם של המשיבים”.

“[…] בענייננו, הגיעו גורמי הפרקליטות למסקנה כי החומר שהציגו העותרים אינו עומד ברף האמור, ואינו מצדיק, כשלעצמו, פתיחת חקירה פלילית (ובהתאם למענה הראשוני שנשלח לעותרים, אף לא בדיקה מקדימה – מוסד שקנה לו שביתה במקומותינו, ועתירה בעניינו תלויה ועומדת בפני בית-משפט זה [בג”ץ 5023/16]). לאחר העיון בעתירה ובחומר שצורף לה, לא מצאתי עילת התערבות בשיקול הדעת הרחב המסור למשיבים בנוגע לפתיחת חקירה פלילית”

“[…] האינטרס הציבורי בחקירה מעין זו קיים בבירור, ואולם תנאי לכך הוא מארג ראייתי שאינו בנמצא.

“ודוקו, שעה שבית-משפט זה דחה את ערעור חופש המידע, וקבע כי ההחלטה שלא לגלות את המסמכים נובעת משיקולים לגיטימיים של הגנה על ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, לא ניתן ‘לעקוף’ את הכרעתו, ולהתערב בשיקול הדעת של רשויות התביעה על בסיס הנחות ספקולטיביות לגבי תוכן המסמכים.

“אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות”.

 

מבזקים