פרסום ראשון: בג”ץ דחה עתירת בכיר לשעבר במשרד התקשורת נגד סיום העסקתו; העתירה הייתה נגד פס”ד של בית הדין הארצי לעבודה, משהת”ק ונציבות שירות המדינה, סמנכ”לית משאבי אנוש במשהת”ק ומנכ”ל משהת”ק לשעבר

בג”ץ דחה ב- 2.11.2016 את עתירתו של בכיר לשעבר במשרד התקשורת (ששמו נאסר לפרסום) נגד סיום העסקתו במשרד. העתירה [בג”ץ  3980/16] הייתה נגד פסק דין של בית-הדין הארצי לעבודה, משרד התקשורת ונציבות שירות המדינה, תמי לשם (סמנכ”לית משאבי אנוש במשהת”ק) ועדן בר-טל (לשעבר, מנכ”ל משרד התקשורת).

בג”ץ מותח בפסק דינו ביקורת על תגובת המדינה לעתירה, תגובה שנפרשה על 76 עמודים; הבכיר ישלם לפיכך למדינה הוצאות של 2,000 ש”ח בלבד.

החלטת בג”ץ נכתבה ע”י כבוד השופטת ענת ברון כשיחד איתה ישבו בדין כבוד השופט סלים ג’ובראן וכבוד השופט אורי שהם:

■ “לפנינו עתירה המופנית נגד פסק דינו של בית-הדין הארצי לעבודה (כבוד סגנית הנשיא ו’ וירט-לבנה, השופטות ל’ גליקסמן ונ’ רות ונציגי הציבור י’ דורון ומ’ ינון) ב-ע”ע 66464-09-14 ו-ע”ע 66379-09-14 מיום 9.3.2016 (ובנוסח מותר לפרסום ביום 15.9.2016), שבו התקבל ערעור המשיבים 4-2 (כולם ביחד להלן: המדינה) ונדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של ‘בית-הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד”ר א’ גילצר-כץ ונציגת הציבור ה’ שליסל) ב-ס”ע 54170-09-11 מיום 1.8.2014. לטענת העותר, בפסק הדין הארצי נפלו טעויות משפטיות מהותיות, המקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.

■ “הפרשה שביסוד העתירה היא סבוכה, ופסקי הדין בשתי הערכאות אוחזים עמודים רבים; אין צורך להיכנס בגדרי פסק דין זה לעובי הקורה, ולהלן יפורטו הפרטים הצריכים לעניין, כפי שנפרשו בפסק הדין הארצי, בקיצור נמרץ.

■ “העותר הועסק במשרד התקשורת בתפקידים שונים החל משנת 1994, והחל משנת 2005 כיהן בתפקיד בכיר באחד האגפים, במתכונת העסקה של חוזה מיוחד לעובדי מדינה בכירים (לפי סעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי”ט – 1959; תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש”ך -1960). תוקפו של החוזה הוגבל לארבע שנים, והוא הוארך מעת לעת; עד אשר ביום 2.5.2012 החליט מנכ”ל משרד התקשורת דאז שלא לחדש עוד את החוזה. המנכ”ל מצא כי התנהגותו של העותר ‘אינה הולמת מנהל בכיר בשירות הציבורי ומעידה על אי התאמתו למלא את התפקיד אשר הופקד בידיו או כל תפקיד אחר במשרד’. זאת על רקע שתי תלונות שהופנו נגד העותר הנוגעות ליחסיו עם עובדים – ובעיקר עובדות – במשרד.

■ “התלונה הראשונה הועברה לוועד העובדים במשרד כבר בשנת 2009, ועניינה בטענות ליחס משפיל של העותר כלפי העובדים שתחת אחריותו. חלק מן הטענות, כגון סירוב לאשר היעדרויות לצורך בדיקות רפואיות ודרישות מהעובדים לספק לעותר שירותי הסעות שלא במסגרת תפקידם, הועברו לטיפול הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה. זה מצידו בדק את הדברים ומצא כי העותר התנהג באופן שאינו הולם את תפקידו, והמליץ לנקוט בעניינו צעדים משמעתיים; ואולם בפועל לא הוטלה סנקציה משמעתית כלשהי על העותר.

■ “התלונה השנייה הועברה לאגף המשמעת בנציבות ביום 23.1.2011 ובה פורטו חשדות להטרדה מינית שביצע העותר כלפי עובדת במשרד (להלן: פ’); ובמסגרתה נטען כי לאחר שהסתיים קשר מיני בין השניים העותר הפעיל לחץ על פ’ כי תמשיך להיות עימו בקשר אינטימי, חרף התנגדותה, ואף איים עליה כי אם תסרב היא עלולה לאבד את מקום עבודתה. בעקבות זאת הסמנכ”לית למינהל ומשאבי אנוש במשרד ציינה בפני הממונה כי פ’ “מאוד חוששת” להתעמת עם העותר; ועוד ציינה כי גם מזכירתו של העותר התלוננה על יחס משפיל ומעליב וכי בעבר עזבו במפתיע את תפקידן מספר מזכירות שהיו כפופות לו. הממונה החליט לסגור את התיק מחוסר ראיות, לאחר ש-פ’ חזרה בה מן ההאשמות וטענה כי הסמנכ”לית וקב”ט המשרד ‘הכניסו מלים לפיה’ והחליטו ‘לתפור לעותר תיק’. עם זאת ציין הממונה כי מחומר הראיות עלה חשד שהעותר הטריד מינית מספר עובדות שהיו כפופות לו, לאורך שנים.

■ “לאחר שקיים שימוע, החליט כאמור המנכ”ל שלא להאריך את חוזהו של העותר, בעיקר על יסוד הטענות שהועלו בשתי התלונות שפורטו לעיל. העותר הגיש ערר על החלטת המנכ”ל לנציב שירות המדינה, וזה דחה את הערר, בהחלטה מיום 23.6.2013. בהחלטת הנציב נכתב כי היא אינה מבוססת על התלונה בעניין ההטרדה המינית, שנסגרה על ידי הממונה, וכי די בממצאים הנוגעים ליחסים שבין העותר לבין עובדי האגף האחרים כדי למקם את התוצאה של אי-חידוש החוזה בתוך מתחם הסבירות. עם זאת הובהר כי אין חריגה ממתחם הסבירות גם בביסוס החלטת המנכ”ל על טעם נוסף, הוא מעשי ההטרדה המינית שיוחסו לעותר.

■ “העותר פנה ל’בית-הדין האזורי לעבודה בתובענה שהופנתה בעיקרה נגד החלטת הנציב, ונתבקש בה כי יחודש חוזה העסקתו של העותר, וכן סעדים נוספים. בפסק דינו קבע ‘בית-הדין האזורי כי מעשי ההטרדה המינית שיוחסו לעותר הם ‘עלילת דם’ שנרקחה במסגרת ‘מסע רדיפה’ שניהלו נגדו בכירי המשרד, וכי לא היה להאשמה זו כל בסיס. ואילו ביחס לתלונה הראשונה נקבע כי היא מוצתה בגדרי ההליך המשמעתי בנציבות בשנת 2009, וכי לא היה מקום ‘להעניש’ את העותר שנית, באפיק המנהלי, בגין אותם מעשים. לפיכך נתקבלה התובענה בעיקרה ונקבע שיש להאריך את חוזהו של העותר בארבע שנים נוספות, וכן הורה ‘בית-הדין האזורי כי על המדינה לפצותו בסך של 50,000 ש”ח. הן המדינה והן העותר ערערו על פסק הדין האזורי, כאשר ערעורו של העותר נסב על סעדים נוספים לחידוש החוזה, שלא ניתנו בפסק הדין האזורי.

■ “בפסק הדין הארצי התקבל ערעורה של המדינה ונדחה ערעורו של העותר. ‘בית-הדין הארצי בחן את הראיות שעמדו לנגד עיני ‘בית-הדין האזורי בדבר השתלשלות העניינים בין פ’ לבין גורמי המשרד, ומצא שיש להתערב במסכת העובדתית שנקבעה בפסק הדין האזורי – הגם שהודגש כי הדבר אינו הכרחי לצורך ההכרעה הסופית. נקבע כי מהתשתית העובדתית שהונחה לפני ‘בית-הדין האזורי עולה כי לא היה מקום לקבוע שהטענות בדבר הטרדה מינית היו ‘עלילת דם’, גם אם נפלו פגמים בחקירתן. זאת משנקבע כי הגורמים במשרד שחקרו את תלונתה של פ’ האמינו בתום לב שהגירסה הראשונה שמסרה היתה אמת, ו’הגורם שהניע אותם היה המחויבות הציבורית והחוקית לתרום לבירור התלונה, להוציא את האמת לאור וליצור מקום עבודה חף מהטרדות מיניות’. עוד הודגש כי אין בכך כדי לקבוע כי העותר אכן הטריד מינית את פ’ – שלא העידה ב’בית-הדין האזורי – או כל עובדת אחרת במשרד.

■ “לגופו של עניין קבע ‘בית-הדין הארצי (…) כי החלטה הנוגעת להארכת תוקף של חוזה בכירים היא החלטה מנהלית וכי הביקורת השיפוטית עליה נערכת לפי אמות המידה של המשפט המנהלי. בהתאם לכך מצא ‘בית-הדין הארצי כי החלטותיהם של המנכ”ל ושל הנציב אינן נגועות בשיקולים זרים ואינן חורגות ממתחם הסבירות. ראשית, מאחר שהונחו לפניהם ראיות מנהליות מספיקות – גם אם אין בהן די כדי לבסס ממצאים בגדרי הליך אזרחי או משמעתי – לשם התרשמות כי יש ממש בטענות בדבר הטרדה מינית; ושנית, הואיל ולא נפל פגם באיזון בין השיקולים השונים, שהתלונה בגין הטרדה מינית הייתה רק אחד מהם, לצד תלונות מפי עובדים נוספים.

■ “העותר לא השלים עם פסק הדין הארצי, והגיש בגינו את העתירה שלפנינו. יוער כי בד בבד עם הגשת העתירה הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים, שלפיו יופסק הליך סיום העסקתו של העותר והוא ימשיך בתפקידו עד להכרעה בעתירה; הבקשה למתן צו ביניים נדחתה, בהחלטה מיום 18.5.2016.

■ העותר טען בין היתר כי  “בית-הדין הארצי שגה כאשר התערב במסכת העובדתית שנקבעה בפסק הדין האזורי, הגם שהדבר לא נדרש לצורך הכרעה בערעור. כך במיוחד לנוכח הפער המשמעותי בין מסקנותיו של ‘בית-הדין האזורי לבין אלה של ‘בית-הדין הארצי, שלא התרשם ישירות מהעדויות. בנוסף נטען כי היה על ‘בית-הדין הארצי לקבוע כי דרכי ההתנהלות של גורמים במשרד ביחס לחקירתה של פ’, לרבות רמיזה כי אם לא תעיד נגד העותר יחודש בירור בעניין תלונות קודמות בעניינה, עולות כדי ‘סחיטה באיומים’; וכן טענות נוספות הנוגעות לאופן חקירת האירועים במשרד.

■ “המדינה טוענת כי דין העתירה להידחות, על הסף ולגופה. בתגובת המדינה לעתירה – הנפרשת, שלא לצורך, על פני לא פחות מ-76 עמודים – נטען כי טענות העותר אינן אלא טענות ערעוריות, שאינן מגלות עילה להתערבות ואין להידרש אליהן במסגרת זו”. בין הי,ר טענה המדינה כי “במקרה דנן היתה הצדקה להתערבות בממצאים העובדתיים של ‘בית-הדין האזורי, הואיל ובפסק הדין האזורי נפלו טעויות עובדתיות; וכי פסק הדין הארצי מעמיד את הדברים על מכונם”.

הכרעת בג”ץ:

“לאחר עיון בעתירה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה, וכן בפסקי הדין שיצאו מלפני בתי הדין לעבודה, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבותנו.

“בית משפט זה, כידוע, אינו משמש כערכאת ערעור על ‘בית-הדין הארצי לעבודה. עילת התערבות תקום במקרים נדירים בלבד, שבהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק דינו של ‘בית-הדין הארצי, בסוגיה עקרונית וכללית הנושאת השלכות רוחב, ובהתקיים נסיבות שבהן שורת הצדק מחייבת התערבות שיפוטית (…) ענייננו אינו נמנה עם אף אחד מאלה; הטענות המועלות בעתירה אינן אלא טענות ערעוריות, שאין מקום לדון בהן בגדרי עתירה זו.

“כך, לא התרשמנו שמדובר בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית כללית. בניגוד לתמונה המצטיירת מהעתירה, פסק הדין הארצי מוקדש רובו ככולו לניתוח הנסיבות הספציפיות של המקרה, ומסקנותיו נוגעות בעיקרן למסכת העובדות שנפרשה לפניו. על פני הדברים אף דומה שפסק הדין הארצי אינו נושא כל בשורה משפטית חדשה, וכי העותר קורא בפסק הדין שורה של ‘הלכות’, שאינן מצויות בו כלל (…) אף אם יש בפסק הדין הארצי משום חידוש מסוים, עד למסקנה כי נפלה בו טעות מהותית או שהתערבותנו מתחייבת מן הצדק – רחוקה הדרך.

“סוף דבר, העתירה נדחית. לנוכח אורכה המופרז של תגובת המדינה יישא העותר בהוצאות המדינה על הצד הנמוך, בסך של 2,000 ₪”.

העותר היה מיוצג בידי עו”ד עופר רון והמשיבים לעתירה (להוציא את בית-הדין לעבודה) היו מיוצגים בידי עו”ד איתמר הר-אבן.

■ פורסם לראשונה בחלון המבזקים באתר זה בתאריך  4.11.2016 בשעה 11:06

■ עדכון: 4.11.2016 בשעה 13:40