נוצרה “תמונה מטרידה של רצון לעקר כל סממן של עצמאות ושל מקצועיות בתקשורת הציבורית הישראלית”; “המסע שאנחנו צופים בו איננו מסע של תיקון. זהו מסע של הרס ונקם”; “הרס התשתית הדמוקרטית של המדינה יהיה נזק היסטורי בלתי הפיך”

לקראת דיון בוועדת הכלכלה של הכנסת בתחילת חודש נובמבר הוגש מסמך שכתבה ד”ר תהילה שוורץ אלטשולר ראשת התוכנית לרפורמות במדיה, המכון הישראלי לדמוקרטיה והמהווה חוות דעת לגבי הצעת חוק רשות השידור (ביטול חוק השידור הציבורי הישראלי, תשע”ד – 2014), תשע”ו – 2016  [שהוקפאה בשלב זה].

בשעתו ציטטתי בחלון המבזקים של אתר זה מספר משפטים. מסיבה שלא ברורה לי המסך לא זכה לסיקור ראוי. לפיכך להלן מובאים מספר קטעים מהמסמך שפורסם במלואו באתר הכנסת:

“רשות השידור, גם במתכונתה המצומצמת והרזה, היא ארגון בעל זכויות רבות, אך כזה שהיה נגוע בשחיתות ציבורית, בזבוז כספי ציבור, תרבות ארגונית רעילה ולחצים בלתי ראויים מפנים ומחוץ. הצעת החוק איננה מביאה שום הצדקה לשנות את המסקנה ההכרחית שלפיה אין עוד יכולת להציל את הרשות ויש לסגור אותה ולהקים גוף חדש תחתיה.

“רשות השידור, שהוקמה בשנת 1965, ותקציבה עמד על כמיליארד שקל בשנה, הגיעה אל עברי פי פחת מבחינה תפקודית, ברמה שהיו בה בזבוז עצום של משאבים ציבוריים וחוסר יכולת להבריא. חלק ניכר מכספם של אזרחי ישראל שיועד לשידור ציבורי, אם באמצעות האגרה ואם באמצעות מימון ממשלתי נוסף, לא הגיע לנתיב של שימוש ראוי. מספר רב של וועדות ציבוריות עמד על כך, תחקירים עיתונאיים, ספרות אקדמית וכן דו”חות של מבקר המדינה.

“למצבה הקשה של רשות השידור הייתה גם השפעה מהותית על שוק הטלוויזיה המסחרית, שהשחקנים שבו נדרשו לעמוד במחויבויות תוכן גבוהות על מנת לגשר על הפער שנוצר בהיבטים של יצירה מקורית ושל שוק החדשות בטלוויזיה.

“בשנת 2015 רשות השידור נכנסה להליך פירוק, ובמקביל החלה הקמת תאגיד השידור הישראלי החדש. עד כה הושקעו בהקמת התאגיד החדש למיטב הבנתי ולפי הפרסומים הגלויים והנתונים שהוצגו, בין 200 ל- 250 מיליון שקלים. במקביל, עד כה הושקעו 240 מיליון ₪ בפיצויי פיטורין ומענקים במסגרת תהליך פירוק רשות השידור.

“לא יעלה על הדעת לבוא בהינף יד, ללא נימוקים משכנעים וללא עבודת הכנה מינימלית – להתעלם מכל הדו”חות והתחקירים, מעבודת ועדה ציבורית, מתהליך רפורמה המתבצע מזה שנתיים, ולהחזיר בצורה כה חסרת אחריות את המצב לאחור. לא יעלה על הדעת גם לחשוב, שצמצומים כאלה ואחרים, אם יהיו, יוכלו לשנות את התרבות הארגונית הבעייתית ששררה ברשות השידור.

“הכל גלוי: פחות פיקוח, יותר זיקה פוליטית. הסיפור הכלכלי הוא משני ומטרתה של הצעת החוק היא לחזק עוד את השליטה הפוליטית בגוף שחולייו באו מן השליטה הפוליטית:

“שידור ציבורי, ובמיוחד שידורי אקטואליה וחדשות הנעשים במסגרתו, הוא מוצר ציבורי רגיש הזקוק להגנה מירבית, בהיותו מחולל ביקורת על הממלכה בכספי הממלכה עצמה. לכן ההפרדה בין הדרג הפוליטי לבין הגוף האמון על קיום והפקת השידור הציבורי היא כה חשובה. הייחוד של רשות העוסקת בתכנים של מדיה, הוא בכך שהיא אמורה לייצר תכנים שעשויים לבקר את הפוליטיקאים. אין מדובר בעוד רשות העוסקת בתעופה, בתשתיות או באספקת שירותים. עצם יכולתה של רשות ציבורית של תוכן לתפקד – נובע מעצמאותה, ועצמאותה היא חלק אינהרנטי מעצם תפקידה.

“מבנה ההנהלה והמינויים הבכירים הם בעלי השפעה מכרעת על עצמאותה ויכולת תפקודה. יש להבהיר בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים: מכל הדו”חות והמחקרים שנעשו לגבי רשות השידור במתכונתה הנוכחית, עולה כי הפוליטיזציה שפשתה בה היא המקור הראשוני לתחלואיה. עוד עולה כי מנגנוני ההגנה הקיימים בחוק רשות השידור לא פעלו את פעולתם בריסון הפוליטיקאים מהתערבות ברשות השידור. ויודגש: המדובר בפוליטיקאים ממפלגות שונות, שכל אימת שהגיעו לעמדה שלטונית שאיפשרה להם זאת, טמנו ידיהם עמוק בצלחתה של רשות השידור. לכן, תפיסתה של הצעת החוק לפיה ממילא נעשה הליך פיטורין וייעול ודי בכך, מתעלמת מהעניין האמיתי: התרבות הארגונית שהתפתחה כתוצאה מהשליטה הפוליטית ברשות השידור, לא נעלמה. החזרת הרשות למקומה, משמעה חזרה לימים אפלים. אם זה מה שמבקשים מנסחי ההצעה לומר, יתכבדו ויאמרו זאת במפורש ולא יתחבאו מאחורי טיעונים כלכליים מופרכים.

“כדי לעמוד על כוונותיהם של מנסחי הצעת החוק יש להדגיש כי הם לא הסתפקו בהחזרת הגלגל לאחור אלא הם ממשיכים ותובעים לעצמם שליטה ברגל גסה עוד יותר ברשות השידור, הן במישור המינויים והן במישור השליטה בתקציב.

“החזרת המצב לקדמותו תהיה ניצחון התרבות הרעילה והשחיתות השלטונית על טוהר המידות, ברמה כפולה ומכופלת מזו שהתקיימה ברשות השידור עד כה. כדאי גם לומר בקול צלול: תהליכי הפוליטיזציה ארוכי שנים, יותר מאשר יצרו הטיה תוכנית כזאת או אחרת, התבטאו במינוי מנהלים לא מתאימים שיצרו תרבות ארגונית רעילה בגוף הקיים. הצעת החוק מבקשת, בעיניים פקוחות, להוביל גם את רשות השידור לאבדון.

“דומה שמתרחש כאן תהליך מדהים: חוק תאגיד השידור הציבורי הישראלי הוא חוק סביר. הליך המינוי של בכירי התאגיד כולל ערובות לעצמאותם של הבכירים. כמה פוליטיקאים אמיצים העבירו את החוק. והנה זה פלא: אכן מונו בהתאם לחוק אנשי מקצוע עצמאיים! דומה שזה הדבר שמנסחי הצעת החוק מתקשים כל כך להכיל. הגולם קם על יוצרו! שר התקשורת, לפי הצעת החוק, ימשיך לראות עצמו עורך העל של השידור הציבורי. אותו שידור שאמור להביא אל הציבור את הביקורת על אותו שר עצמו.

“הרס התהליך הזה, משיקולים פוליטיים צרים ביותר, מתוך חיפזון וחוסר מקצועיות וללא כל הוכחה לגבי הצורך בחזרה אל עבר שברור לכולם שהיה עבר בעייתי – צריך ללמד לקח שהוא רחב עשרת מונים מהסיפור של השידור הציבורי. הלקח הוא שבמדינת ישראל אי אפשר, פשוט אי אפשר, לתקן שום דבר מקולקל. האם זו המדינה שנרצה להוריש לילדינו?

“מילים אישיות לסיום: הצעת החוק שלפנינו איננה עומדת בחלל ריק. היא חלק מתהליך. כל מי שעיניו בראשו ומסתכל סביב יראה שאם יש משהו שאפשר לומר על התקשורת הציבורית בישראל בשנה וחצי האחרונות הוא שהיא, לכל רוחב הגזרה, על הברכיים. הפרחת השמועות לגבי הרצון לאחד את רשות השידור עם גלי צה”ל והטלוויזיה החינוכית, דחיית פתיחת שידורי התאגיד וכעת הצעת החוק הנוכחית, המלצות ועדת פילבר להכניס תחרות לשוק הטלוויזיה המסחרית ללא תנאי סף מוקדמים, הוספת מינויים פוליטיים למועצת הכבלים והלוויין כשהיא מפקחת על ערוץ הכנסת – כל אלה יוצרים תמונה מטרידה של רצון לעקר כל סממן של עצמאות ושל מקצועיות בתקשורת הציבורית הישראלית”.

“כתבתי בעבר ואמשיך לכתוב על קיבעונותיה של התקשורת עצמה, על היבריס וחוסר נכונות לתקן שגיאות, ובמיוחד, על חוסר הגיוון ששרה בה למשך שנים ארוכות. אבל, המסע שאנחנו צופים בו ושיאו מגיע בהצעת החוק שלפנינו איננו מסע של תיקון. זהו מסע של הרס ונקם. זהו מסע שמבקש, ללא כל גיבוי מקצועי או מחקרי, לעשות שינויים בשוק רק מפני שלדעתו של ראש הממשלה השחקנים עוינים אותו. המטרה של חברות בקואליציה אינה מצדיקה כל אמצעי. הרס התשתית הדמוקרטית של המדינה יהיה נזק היסטורי בלתי הפיך, שאין להשוות אותו להישגי מדיניות נקודתיים כאלה ואחרים”.

[הערה: כל ההדגשות בטקסט – מופיעות במקור].