העליון: “אין לקבל את הטענה שלפיה מרגע שפורסם שמו של הנאשם בעיתונות הזרה אין עוד טעם בהותרת איסור הפרסום על כנו. אין פרסום בשפה העברית ובעיתונות הממוסדת כפרסום אקראי ברשת האינטרנט”

20:57 26.05.2018

קטגוריות: אינטרנט

■ ביום חמישי 24.5.2018 בשעה 15:37 פירסמתי את שני הדיווחים הבאים בחלון המבזקים של אתר זה:

+ העליון קיבל חלקית (24.5) בקשת ערעור של “הארץ” ושל כתב העיתון על החלטת בית-משפט לנוער בת”א לגבי אפשרות לפתיחת דלתיים ולהתרת פרסום ההליך הפלילי המתנהל בבית המשפט לנוער, לרבות הדיונים ושמו של הנאשם [שזכה לכינוי “ההאקר מאשקלון”].”

+ העליון לגבי משפט ה’האקר מאשקלון’: “ההליך ימשיך להתקיים בדלתיים סגורות כמצוות הדין, ובהתאם לא תותר כניסתם של עיתונאים לדיון; אולם לנוכח האינטרס הציבורי בחשיפתו של ההליך, בית המשפט לנוער יאפשר פרסום פרטים מתוכו, ובהם עובדות המקרה, טיעוני הצדדים ביחס לאישומים, ההחלטה בדבר כשירותו של הנאשם לעמוד לדין, ופסק הדין כשזה יינתן. בהינתן שאין שיקול המצדיק בשלב זה פרסום פרטים מזהים ושמו של הנאשם, החיסיון בעניין זה יוותר על כנו”.

מדובר בהחלטה של כבוד השופטת ענת ברון בתיק בש”פ 3262/18 הוצאת עיתון הארץ בע”מ נ. מדינת ישראל ופלוני:

■ “נגד המשיב 2 הוגש כתב אישום המייחס לו ריבוי עבירות במהלך תקופה של כשנתיים ימים, ובהן סחיטה באיומים, פרסום ידיעות כוזבות הגורמות פחד ובהלה, קשירת קשר לפשע, הלבנת הון, תיווך לסחר בסם מסוכן ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. על פי עובדות כתב האישום, בתמצית, נהג הנאשם באלפי הזדמנויות שונות עד למעצרו, להתקשר ולפנות באמצעים ממוחשבים מתוחכמים לגורמים שונים ברחבי העולם ובהם שדות תעופה, בתי ספר, גני ילדים, קניונים, ותחנות משטרה, ולאיים עליהם כי מעשי טרור ורצח עתידים להתבצע במקום. המעשים המיוחסים לנאשם גרמו לבהלה בקרב הציבור ולנזקים נרחבים: הוזנקו לשווא כוחות חירום, פונו מוסדות ובתי ספר, הונחתו מטוסי נוסעים ואף הוזנק מטוס קרב לליווי מטוס נוסעים מאוים. זאת ועוד, הנאשם הציע ב”רשת האפלה” (Darknet) – המאפשרת שימוש והתקשרות באנונימיות – את שירותיו בביצוע עבירות כאלה, ואכן סיפק בפועל “שירותים” שונים (כגון שיחות הפחדה, סחיטה, ואיומים), שהניבו לו הכנסה של מאות אלפי שקלים. עוד מתואר בכתב האישום כי עם הגעת כוחות משטרה לערוך חיפוש בביתו, תקף הנאשם קצינת משטרה, גרם לה חבלות, חטף את אקדחה וניסה לכוונו, עד שנתפס בידי שוטרים אחרים שחילצו את האקדח מידו”, נאמר בראשית החלטת העליון.

■ בין הטיעונים של הוצאת ‘הארץ’ נאמר כי “העיתון אף מציין כי התפרסמו דיווחים על אודות הפרשה בכלי התקשורת העולמיים, ובהם אף פורסם שמו המלא של הנאשם. לשיטתו של העיתון הותרת איסור הפרסום על כנו בנסיבות אלו משולה ל”סגירת דלתות האורווה לאחר שהסוסים ברחו”; ויתרה מכך, מובילה לדיווח חלקי וחסר של הפרשה בכלי התקשורת למיניהם. ביחס לפרסום פרטים מזהים של הנאשם, טוען עיתון הארץ כי בהינתן שחלק מהעבירות בוצעו לאחר שהנאשם הפך לבגיר, לנוכח ההלכות המושרשות בדבר פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת, ושעה שהנאשם עצמו מסכים לבקשה, שומה היה על בית המשפט להתיר אף את פרסום שמו של הנאשם. העיתון מוסיף ומלין על כך שהדיון בבקשה בבית המשפט לנוער התנהל במעמד צד אחד ומבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו”.

■ מעניינים במיוחד, לדעתי, דבריה של השופטת ברון לגבי טיעוני ‘הארץ’ בהקשר זה: “אין לקבל את הטענה שלפיה מרגע שפורסם שמו של הנאשם בעיתונות הזרה אין עוד טעם בהותרת איסור הפרסום על כנו. אין פרסום בשפה העברית ובעיתונות הממוסדת כפרסום אקראי ברשת האינטרנט, הן מבחינת מהימנותו של המידע הן מבחינת החשיפה אליו בציבור הישראלי שבקרבו חי הנאשם. זאת ועוד, בית המשפט איננו יכול לזנוח את העקרונות בדבר איסור פרסום ולבטלם כלאחר יד משום שפרסום מסוג זה כבר נעשה במקום אחר, ויפים דבריו של השופט פוגלמן בהקשר זה: “אפשרות לכך שהפרה תתרחש אינה בבחינת הצדקה שלא לאסור על הפרסום אם איסור כזה נדרש עניינית. אם כך יעשה במשטר דמוקרטי – ‘יהיו חופש והפקרות שמות נרדפים'”.”