אושרה הנחת 2 הצע”ח פרטיות של ח”כ מיקי רוזנטל בנושא חופש המידע על שולחן הכנסת

יו”ר הכנסת והסגנים אישרו ב- 28.05.2018 הנחה על שולחן הכנסת שתי הצעות חוק נפרדות (פ/5421/20 ו- פ/5422/20) של חבר הכנסת מיקי רוזנטל.

בדברי ההסבר להצעת החוק הראשונה נאמר כי “חוק חופש המידע קובע את זכותו של כל אזרח ישראלי או תושב המדינה לקבל מידע שקיים בידי רשויות ציבוריות, על פי רשימה מוגדרת בחוק, וזאת מתוך תפיסה הגורסת כי רשות ציבורית מתפקדת כנאמן הציבור בהיותה ממומנת על ידו ופועלת עבורו, ולכן המידע שברשותה, ככלל, אמור להיות זמין לציבור.

“חקיקתו של חוק חופש המידע חוללה מהפכה בזכויות האזרח בנושאי השקיפות וזכות חופש המידע. אם יש מידע שהאזרח חפץ בו, החוק מגדיר נוהל מסודר שלפיו ניתן יהיה לקבל את המידע הרלוונטי. לכאורה מדובר בשינוי מבורך, אך לא תמיד מהפכת השקיפות באמת באה לידי ביטוי.

“סעיף 7 לחוק חופש המידע קובע נוהל לעניין הגשת בקשות והטיפול בהן. דרך המלך לקבלת המידע היא באמצעות מילוי בקשה של האזרח והגשתה לרשות הרלוונטית. במצב הנוכחי הרשות תחזיר תשובה ללא שיהוי אך לא יאוחר מ- 30 ימים מיום הגשת הבקשה. כמו כן, החוק נותן אפשרות להארכה נוספת של 30 ימים במקרה הצורך, אשר על פי רוב ניתנת, ולפיכך בפועל תשובת הרשות תינתן לרוב רק לאחר 60 ימים. אם כך, יוצא שלמרות הניסיון לייעל את המערכת הבירוקרטית, פעמים רבות התשובות מתעכבות והצורך של המבקש נענה באיחור רב ונפגעת יכולתו לעשות שימוש במידע.

“הצעת חוק זו נועדה לקצר את משך ההמתנה של אזרח שמבקש לקבל מידע הנוגע באופן אישי אליו. במצבים אלו מוצע לקבוע כי תשובת הרשות תינתן בתוך 10 ימים מיום הגשת הבקשה. לצורך מקרים חריגים, מוצע להשאיר אפשרות למתן ארכה לרשות של 15 ימים נוספים”.

בדברי ההסבר להצעת החוק השנייה נאמר כי “חוק חופש המידע קובע את זכותו של כל אזרח ישראלי או תושב המדינה לקבל מידע שקיים בידי רשויות ציבוריות, על פי רשימה מוגדרת בחוק. הוראת חוק זו מתאפשרת כיוון שרשות ציבורית מתפקדת כנאמן הציבור בהיותה ממומנת על ידו ופועלת עבורו.

“חוק חופש המידע כיום מעגן את הזכות לקבל את המידע אך עושה זאת בעיקר באמצעות בקשה אקטיבית מצד האזרח. הצעת חוק זו נועדה להרחיב את הזכות לחופש המידע ולהטיל חובה על הרשויות להעמיד בעצמן את המידע לציבור, אף ללא בקשה יזומה של האזרח.

“אחד המאפיינים הבולטים של שלטון דמוקרטי שמקדם זכויות חברתיות ואזרחיות הוא מנגנון של פיקוח ובקרה על פעולות השלטון שמתאפשר בעקבות שקיפות וחופש מידע. ככל שיש יותר מידע אצל האזרח, כך הוא יותר בקיא ומעורב בנעשה ויכול לסייע בחשיפת שחיתויות ובקידום מינהל תקין ולהפך: ככל שמסתירים ממנו מידע או מקשים עליו לקבל זאת, כך גדלה האפשרות למעשי שחיתות.

“במאמר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה (מידע רוצה להיות חופשי- הטמעת  חוק חופש המידע בישראל, 2008), נמנו ארבע תכליות שעודדו את חקיקתו של חוק חופש המידע. טיעון פיקוח ובקרה, טיעון בעלות ונאמנות (שקובע שהרשות אינה הבעלים של המידע המצוי אצלה והיא מחזיקה זאת בנאמנות בלבד עבור הציבור שהוא בעליו האמיתיים), טיעון ההשתתפות (שאומר שאזרח שרוצה להשתתף בהליך הדמוקרטי, צריך לקבל החלטות על סמך מידע עם כל הנתונים הרלוונטיים) והטיעון האחרון הוא האוטונומיה וחופש הביטוי.

“על-פי גישה זו, יש לקדם ככל האפשר את האפשרות של הפרט להביע את עצמו, לפתח את חירותו, להגשים את עצמו וזאת על ידי חופש המידע.

“חוק חופש המידע יצר מהפכה בתחום השקיפות בקבעו שמידע שקיים אצל רשות ציבורית שייך לציבור, וזכותו לדרוש זאת גם בלי להוכיח אינטרס מסויים.

“עם זאת, נכון להיום, הדרך הקבועה בחוק לקבלת המידע מתאפשרת בעקבות יוזמה אישית של אזרח שמבקש לעיין במידע בלבד. ברוב התחומים הרשויות אינן נדרשות ליזום בעצמן שיתוף מידע ועושות זאת רק לאחר שנדרשות על ידי הבקשות האישיות שהן מקבלות. מטרת הצעת חוק זו היא להטיל חובה סטטוטורית על רשויות ציבוריות שתקדם בצעד נוסף את חופש המידע”.